בליל ה-12 ביוני 1999 כוח של פלוגת החוד של גדוד 101 יצא למארב בנבי אבו רקב, הר תלול בצפון רצועת הביטחון בדרום לבנון. במהלך ההגעה לנקודת המארב הכוח ניתקל במחבלי חיזבאללה, מפקד הכוח נפגע ושאר הלוחמים ניהלו קרב הרואי כדי לחלץ אותו מהמקום. עמית מרום, שהיה אז מפקד פלוגת המסייעת של הגדוד, היה בצוות החילוץ שהגיע לנקודת ההיתקלות יחד עם חפ"ק המג"ד איתי וירוב. 25 שנה אחרי הוא חוזר ללילה ההוא בנבי אבו רקב.

בתחילת שנת 1999 עלה גדוד 101 לתפוס קו בלבנון בגזרה המזרחית. פלוגת המסייעת תחת פיקודו של המ"פ עמית מרום תפסה את מוצב עישייה יחד עם פלוגת הפלחו"ד וחפ"ק המג"ד איתי וירוב. זה היה קו עם המון פעילות מבצעית התקפית, שהתבטאה במארבים רבים חלקם מארבי היטמעות – מארב המתבצע בהסתתרות והסוואה בשטח.
טיפוס קשוח
בתחילת יוני הוחלט להוציא כוח מהפלחו"ד למארב היטמעות בנבי אבו רקב, שנמצא כ-25 קילומטר מהגבול. נבי אבו רקב, נקודת גבוה 1,340 מ' מעל פני הים, הוא חלק משרשרת פסגות בצפון רצועת הביטחון (במבט מכיוון דרום לצפון – ממערב לו נמצא רכס הרפיע). זה הר שצורתו היא משולש ופסגתו כהה, מלאה בסוגי צמחיה – אורן, אלון ושיחים קוצניים. 'הנבי', כך היה נהוג לקרוא לו אז, שלט מצוין על תא שטח ממוצב חונה עד למוצב ערמתא. ממערב ל'נבי' נמצאים הכפרים מליח' ואל-לואיזה.

אל"ם במיל' מוטי פוגל היה שלוש פעמים בנבי אבו רקב בשנות ה-90, אז שירת כלוחם ביחמ"מ. "בשפתנו, כדי להפעיל אש ארטילריה, קראנו ל'נבי' מטרה 'חץ 50'", נזכר פוגל, "'הנבי' זה הר תלול מאוד וסבוך מאוד. בשיפוליו המזרחיים יש גם בולדרים וככל שמטפסים לגובה הסבך סבוך יותר. בשיא הגובה יש קבר שהקפדנו לא להתקרב אליו".
תאר את המאמץ לטפס על הר כזה?
פוגל: "ההגעה לשיא הגובה קשוחה מאוד. זה ללכת לילה שלם, לא בשבילים מסומנים ובין שיחים קוצניים. אתה צריך לפלס לעצמך את הדרך. זה ממש טיפוס. במקומות מסוימים צריך היה להושיט יד אחד לשני כדי לטפס. זו הליכה מתישה וארוכה כי אתה גם מטפס עם משקל כבד של ציוד. צריך היה להיות חזק מאוד בגוף ובראש כדי לטפס את 'הנבי'".
אש ופיצוצים
ביום חמישי ה-10 ביוני 1999 יצא כוח בפיקודו של ערן נדיב אלון, מפקד מחלקת החבלה בפלחו"ד 101 (שם כינוי למחלקה: קרנפי החבלה), למארב היטמעות בנבי אבו רקב שהיה אמור להימשך כ-84 שעות. הכוח כלל 14 לוחמים בפיקודו של ערן, חולייה מעורב צנחנים והקש"א – קצין השיתוף הארטילרי של הגדוד.
הכוח נע לעמדות המארב ב'נבי' במזג אוויר טוב, אבל תקלה באמצעי ראיית לילה (הוחלף) והטיפוס הקשה והמורכב בגלל תנאי השטח, עיכבו אותו בהגעה אל נקודת המארב. מאחר והבוקר של יום שישי התחיל לעלות הוחלט להיכנס לעמדות הסתתרות במשך היום ולהמשיך לנקודת ההיערכות שתוכננה מראש בלילה שבין שישי לשבת. ואכן באמצע ליל שבת, ה-12 ביוני, יצאו מפקד הכוח אלון וכמה לוחמים לסריקת עמדות ההיטמעות ואז – אש אוטומטית נפתחה.

בזמן הזה בדיוק שהו במוצב ריחן כוח עתודה בפיקודו של מ"פ המסייעת עמית מרום וחפ"ק המג"ד איתי וירוב. הם עקבו משם אחרי הכוח של נדיב אלון והיו בהמתנה להקפצה למקרה שיזדקקו לו. פתאום מכשירי הקשר בחמ"ל בריחן החלו לרעוש. תמונת המצב שעלתה מתוך קולות הקשר הייתה – הפלחו"ד נתקל, יש אש כבדה במקום ומפקד הכוח נפצע.
קולות הקשר על מה שמתחולל בנבי אבו רקב הקפיצו את כוח החילוץ בפיקודו של מרום וחפ"ק המג"ד וירוב. הם עלו על רכבי מרצדס ושעטו לאזור. "בזמן שערן סרק את העמדה מחבל שהסתתר בתוך שיח ירה צרור וערן נפגע בבטן. מאותו רגע התפתחה שם לחימה", משחזר מרום את האירוע, "נסענו מריחן לתחתית 'הנבי' עם רכבי מרצדס כ-20 דקות ומשם התחלנו לטפס את ההר הגבוה ולחבור לכוח של הפלחו"ד".
תאר את רגע החבירה עם הכוח מהפלחו"ד שנמצא בתוך לחימה?
מרום: "זה היה מורכב כי זה קרה תחת אש ובגיאוגרפיה מורכבת. עכשיו על 'הנבי' יש שני כוחות, לילה, חשוך והיה חשש מירי דו צדדי. במקביל המחבלים ירו כל הזמן מרגמות וסאגרים וגם לא ידענו איפה יש עוד מחבלים. אנחנו הפעלנו את מרגמה 120 בריחן, שירתה אש לחילוץ. כשחברנו אליהם ערן שכב על אלונקה והבטן שלו היתה חבושה בתחבושת גדולה. זה היה נראה כפציעה לא פשוטה בכלל".

יש פחד ברגעים האלה?
מרום: "למרות שהיה שם הרבה ירי לא היה פחד. היתה דחיפות להגיע לכוח והיה המון אדרנלין".
איך תיפקד הכוח מהפלחו"ד בהיתקלות?
מרום: "מצוין. הייתה שם תעוזה. הלוחמים חתרו למגע וחילצו את ערן לאחור. החובשים טיפלו בו תחת אש והיה שם הרבה אש. זה היה קרב הרואי".
הרגשת שהיה מזל באירוע הזה?
מרום: "לא הרגשתי שהיה מזל. באירוע הזה הייתה מקצועיות, מוכנות ונחישות. הרגיש לי שיש על מי לסמוך".
תחושת בדידות
אחרי שכוח העתודה הגיע לכוח הפלחו"ד הם ניתקו יחד מגע מנקודת ההיתקלות ונסוגו מההר. הלוחמים סחבו את האלונקה עליה שכב ערן נדיב אלון הפצוע והכוחות ירדו את 'הנבי' במסע מורכב בגלל אופי השטח וירי הפגזים של חיזבאללה. בנקודה מסוימת הועלה נדיב אלון עם כבל למסוק ופונה לבית חולים, שם אובחן כפצוע בינוני. תוצאות האירוע: מחבל אחד הרוג ועוד מחבל נפצע קשה מאוד.

"האירוע הזה נצרב בי בגלל תחושת הבדידות שהרגשתי בו", מספר מרום 25 שנה אחרי, "הסיטואציה היתה כזו שבאיזה פיסטין, רחוק מהגבול, מעל 20 חבר'ה מנהלים לחימה וזה הדבר היחיד שקורה בצה"ל באותו לילה. בכל צה"ל הגדול רק המרגמה מריחן, צוות של הפלחו"ד, לוחמים מהעורב וכוח העתודה עם המג"ד ירה כדורים באותו לילה. כבר אז עלתה בי השאלה איפה כל האמצעים והיכולות של מדינת ישראל? בסוף הכול הסתכם בכמה חבר'ה עם M-16. הרגשתי שם שאנחנו לבד. אחרי האירוע חזרנו למוצב, נגמר הקרב, יש תחושה של הרפיה ואפשר לנשום. היו קצת תחקירים על האירוע והמח"ט יצחק (ג'רי) גרשון בא לבקר אותנו".

כמפקד מה הייתה התובנה שלך מהלילה ההוא בנבי אבו רקב?
מרום: "תובנות של חיילות. בעיקר של יכולת להסתדר בשטח, להיות בקי במרחב ולשלוט בו. בתקופה ההיא תחת המג"דים יוסי בכר ואיתי וירוב גדוד 101 עבד חזק בלבנון. הוציא הרבה מארבים מורכבים. היינו בטוחים בחיילות שלנו. הכוחות היו מקצועיים מאוד. למרות הבדידות והסיטואציה שהרגשתי שאנחנו נלחמים לבד, היינו מאוד בטוחים בעצמנו".