כל מי שהכיר את סגן ליאור מור ז"ל תיאר דמות מלאה בשמחה, אהבה ונתינה. אחד שאהב להיות עם חברים, עם המשפחה ולטרוף את החיים. גם חייליו תיארו מפקד חייכן, אכפתי ומתחשב. אך כל האור שהקרין סביבו כבה בפתאומיות ב-3 באוגוסט 1999.
בקיץ 1999 הגיע גדוד 101 למחנה חושנייה ברמת הגולן לתקופה של ארבעה חודשי אימון לאחר קו לבנון בגזרה המזרחית. סגן ליאור מור ז"ל היה מ"פ המפקדה של הגדוד – הגדוד בו צמח מלוחם עד למפקד מוערך. באותם ימים הוא היה אחראי על ההתארגנות הלוגיסטית לקראת האימון – הרבה עבודה ולחצים ולכל זה גם נוספה תאונת דרכים שעבר עם הרכב הצבאי בו נהג. כאחד שדרש מעצמו להיות פרפקציוניסט התאונה פגעה קשות במצב רוחו.
ב-3 באוגוסט 1999 סגן מור ז"ל בחר לסיים את חייו. בחירה שהותירה את משפחתו, חבריו וחייליו כואבים עד עצם היום הזה.
26 שנים חלפו וההורים השכולים יפה ואפי חיים יום-יום את חסרונו ונושאים בליבם את הכאב שלא מרפה. "הגעגועים לליאור רבים מאוד", מספר האב השכול אפי, "החברים שלו כבר נשואים וגם יש להם ילדים. מצד אחד אני שמח בשמחתם ומצד שני זה כואב שהוא לא זכה להקים משפחה. הוא חסר כל הזמן ובמיוחד בחגים, באירועים ובשבתות. ליאור היה דומיננטי בבית. אני כל הזמן חושב על החיים שהתפספסו. אני כל הזמן שואל את עצמי מה היה איתו אילו היה היום בחיים".
האם השכולה יפה הוסיפה: "ליאור היה ילד מיוחד. ילד של אמא. כל הזמן דאג לי. כשחליתי היה מתקשר מלבנון לשאול לשלומי. כל יום שישי כשהגיע מהצבא הבית היה מתמלא בחברים שלו – אוכלים, צוחקים ונהנים".
נשמה גדולה
סגן ליאור מור נולד באשקלון ליפה ואפרים, בן אמצעי בין אחיו קובי ורועי. הוא גדל והתחנך באשקלון, למד בבית-הספר היסודי 'רותם' ובבית-הספר התיכון 'יגאל אלון'. לקראת גיוסו הוא סימן לעצמו מטרה אחת – לשרת בחטיבת הצנחנים, בדיוק כמו אביו ששירת בגדוד 202 – מחזור נובמבר 1967, אחיו הגדול קובי ששירת בגדוד 101 ושני דודיו – דני ששירת בגדוד 890 וגד ששירת בגדוד 202.
בנובמבר 1993 התגייס מור ז"ל. בבקו"ם התבשר כי הוא מיועד לחיל השריון, אך עקשנותו להגשים את חלומו הצליחה לו. מור עבר את הגיבוש לצנחנים והגיע לסנור – הבא"ח המיתולוגי של חטיבה 35.
מור חדור המוטיבציה להיות לוחם שובץ כמו אחיו קובי בגדוד 101. הוא עבר מסלול ארוך ומפרך, עשה קורס חובשים, השתתף בפעילויות מבצעיות בלבנון וביהודה ושומרון, עשה קורס מ"כים, מונה למפקד בפלחו"ד 101, אחר כך מונה לסגן רס"פ ואז לרס"פ בקבע. בהמשך יצא לקורס קצינים, חזר לגדוד לתפקיד סמ"פ מפקדה ואחר כך קיבל להיות מ"פ מפקדה.
"ליאור אהב לשרת בצנחנים", הדגיש אפי, "בתפקיד שלו כמ"פ מפקדה הוא דאג לחייליו מאוד. גם כשהיה בבית הוא כל הזמן היה בטלפון. בודק אם יש להם מים חמים במקלחות ומספיק אוכל. היה מקרה שהוא הגיע לבקר חייל שלו בבית וגילה שאין למשפחה מכונת כביסה. הוא בא לאשקלון, ארגן מכונת כביסה והביא להם. הייתה לו נשמה גדולה. הוא תמיד אהב לעזור. בכלל הייתה לו אישיות מיוחדת. הוא כל הזמן אסף חברים מכל הקשת החברתית".
הצער והכאב
מה אתם זוכרים מהרגע שבו הודיעו לכם מה קרה?
אפי: "אני הייתי בבית ויפה הייתה בחתונה. הייתה דפיקה בדלת, ראיתי את קצין העיר ומיד הבנתי שקרה משהו. הקצינים סיפרו לי על ליאור וזה היה בשבילי הלם. בכיתי ולא האמנתי. קצין העיר אמר לי שצריך גם להודיע ליפה אז נסענו להביא אותה חזרה הביתה. נכנסתי לאולם, הוצאתי אותה החוצה וברכב אמרנו לה".
יום שבת ה-31 באוגוסט הייתה הפעם האחרונה שיפה ואפי ראו את בנם. "ליאור היה בבית עם החברה שלו והם נסעו כבר בשבת אליה הביתה למגדל העמק, משם היה לו הרבה יותר קל להגיע לחושנייה", סיפר אפי, "ביום ראשון בדרך לבסיס הייתה לליאור תאונת דרכים עם משאית. פינו אותו לבית חולים זיו בצפת. הוא לא רצה להישאר בבית חולים, השתחרר מאשפוז והגיע לבסיס. הוא קיבל קשה את התאונה. הייתה לו ממנה טראומה ואז זה קרה".
יפה: "פתאום ראיתי באולם את אפי שביקש ממני לצאת. לא ייחסתי לזה עניין. יצאתי מהאולם ובחוץ ראיתי אנשים במדים. זה היה שוק. התחלתי לבכות. לא האמנתי שזה קרה כי ליאור אהב את החיים".
ואיך מאז אתם מתמודדים עם האובדן?
יפה: "קשה. התהפך עלי העולם. ליאור היה בשבילי הכול. הצער דרדר לי את הבריאות. חליתי בסרטן שמונה פעמים. חייתי מטיפולים לטיפולים והיום אני שבר כלי. הגעגועים לליאור עזים".
אפי: "האובדן חזק מאוד. הייתי צריך להחזיק את עצמי כדי להמשיך הלאה. הייתה לנו התמודדות קשה נפשית ופיזית. הרגשתי שנלקח לי חלק מהגוף. בדיעבד יפה הייתה הכי חזקה. אנחנו קרסנו והיא החזיקה אותנו. לאחר שהתעודדנו והתחזקנו היא קרסה. אנחנו כבר בגיל מבוגר וליאור לא נמצא. אנחנו צריכים אותו אבל הוא לא נמצא. פספוס חייו רודף אותנו כל הזמן. התחושה הזאת לא נעלמת. לפני תשע שנים, בשנת 2016, עברנו עוד אסון כשהבן רועי בגיל 36 וחצי גם שם קץ לחייו. משלושה ילדים נשארנו רק עם אחד, עם קובי".
אתם מצליחים לפעמים לשמוח?
אפי: "תמיד יש שמחת חיים וחייבת להיות כי יש נכדים. הם הביאו לנו שמחה, אבל השמחה לא שלמה כי יש חור בלב".
החלום וההנצחה
מאז נפילתו של מור ז"ל נשמר קשר הדוק בין המשפחה השכולה לגדוד 101 ובכלל עם חטיבת הצנחנים.
"יש לנו קשר מדהים עם גדוד פתן", סיפר אפי, "כל השנים אנחנו בקשר עם המפקדים של הגדוד. במשך הרבה שנים הגדוד סייע לנו באזכרות. מי שעזר לנו מאוד בשנים הראשונות לארגן את האזכרות היה מאיר חמו. הוא נשמה טובה. גם עם רס"ר הגדוד אבי בן עזרא יש קשר טוב. איש מדהים. שיש אירועים, בעיקר בבית ליד, מזמינים אותנו ובחגים שולחים ברכות".
מה ליאור חלם לעשות? הוא רצה לעשות קריירה צבאית?
אפי: "הוא לא היה נשאר בצבא. ליאור אהב את הים, לרכב על סוסים ולהיות עם חברים. ליאור היה איש של אנשים, אהב את המדינה ואת המשפחה. הוא אהב את החיים. הוא רצה ללמוד ראיית חשבון".
במשך השנים יפה ואפי הנציחו את בנם סגן ליאור מור ז"ל במספר מפעלי הנצחה: ספר בשם 'ליאור עד כלות', ארון קודש בבית הספר לשוטרים, ספר תורה, מרוץ באשקלון על שמו שהתקיים מספר שנים ואנדרטה ליד המושב חלץ.
