יגאל ליפשיץ זוכר היטב את ההוראה לכתוב מכתב למשפחה לפני היציאה למבצע סיני. "אני לא כתבתי", סיפר, "בשביל מה? אמא ואבא ידעו שאני בצבא והכול בסדר". ליפשיץ, בן 90, סא"ל בדימוס, היה אז לוחם צעיר בפלוגה ו' של גדוד 890, ממחזור מרץ 1956. ב-29 באוקטובר 1956 הוא היה אחד מ-395 הצנחנים שצנחו במיתלה עם פתיחת המלחמה.
70 שנה אחרי הצניחה הקרבית הראשונה והיחידה של צה"ל והקרב במעבר המיתלה, ליפשיץ זוכר כמעט במדויק את אותם ימים: מההכנות למלחמה, דרך הצניחה אל מעבר לקווי האויב ועד לרגעים הקשים של הלחימה. עדות ממקור ראשון של מי שהיה שם כלוחם צעיר.
הודעה מרפול
באוקטובר 1956 החליטה ישראל לצאת למלחמת מנע נגד מצרים, על רקע פעילות הטרור משטחה, הפגיעה בחופש השיט והחשש מהפרת מאזן הכוחות. גדוד 890 ישב אז בתל נוף, בפיקודו של רפאל 'רפול' איתן. על חטיבת הצנחנים, שמספרה היה אז 202, פיקד אריאל 'אריק' שרון.
ביום ראשון, 28 באוקטובר, הודיעו ללוחמי הגדוד שרפול יכנס אותם בערב באולם השק"ם. איש לא ידע במה מדובר. בין הלוחמים שהגיעו לאולם היו ליפשיץ, חבריו לפלוגה ו' ומפקדם אריק רגב.
"פתאום באו והודיעו לנו: אין חופשות. הגיעה משטרה צבאית ועשרות שוטרים נפרשו מסביב לגדרות של תל נוף", סיפר ליפשיץ, "סגרו את כל היציאות. לא הבנו מה קורה. רפול, המג"ד, אסף את כל הגדוד והודיע לנו שיש פעולה שאנחנו צריכים ללכת אליה, שמתחילה מלחמה ושהגדוד הולך לצנוח במיתלה. לאחר האסיפה ביקשו שכל לוחם יכתוב מכתב למשפחה וייתן אותו לפני שיוצאים. רפול אמר משהו כמו: 'יכול להיות ש-10-15 אחוז מאיתנו לא יחזרו חיים. אז כדאי שתכתבו להורים. את המכתבים אנחנו לא ניתן עכשיו, רק בעוד שבוע, שבועיים'.
"נדהמנו. היו חבר'ה ששתקו, שלא יכלו לדבר. פתאום לצנוח במצרים? היה פחד", המשיך ליפשיץ לספר, "ואז התחילו ההכנות. ארגנו את הנשק, היה לנו אז רובה צ'כי, ואת הציוד האישי. כל אחד היה צריך לארגן גם בגדים. הרי צנחנו עם כל הציוד האישי שלנו. באמת היה מתח די רציני".
המטוס האחרון
למחרת, בשעה 11:00, ערכו מפקדי הגדוד מסדר יציאה ראשון. "נסענו לשדה התעופה בתל נוף. 16 מטוסים חיכו לנו על המסלול", סיפר ליפשיץ, "כל פעם המריאה דבוקה של ארבעה מטוסים. אנחנו, שהיינו פלוגה צעירה, עלינו למטוס האחרון, מספר 16, בדבוקה הרביעית. לפני היציאה המפקד שלנו אריק רגב אמר לנו: 'חבר'ה, אנחנו הולכים לקרב, תהיו מוכנים, אנחנו ננצח והכול יהיה בסדר'".
המטוסים המריאו בסביבות 15:30 והתארגנו בארבע רביעיות. לפי הנתיב שתכנן הנווט הראשי אייל אחיקר ('לוס'), הם טסו לכיוון באר שבע ומשם מזרחה, ובהמשך פנו לעבר מכתש רמון ונחל פארן. בחלק מהדרך טסו בגובה של כמאה רגל בלבד. סמוך לגבול חלפו מעל הטור הממונע של חטיבה 202, שהתקדם משטח הכינוס ליד חצבה לעבר כונתילה שבסיני. לאורך הטיסה שמרו הטייסים על דממת אלחוט.
"הטיסה הייתה בסדר גמור. לא היו לנו שום בעיות בטיסה. כולם כבר היו רגועים", סיפר ליפשיץ, "גם צחקנו ובכלל הייתה אווירה של יאללה, גומרים עם זה".
קצת לפני חמש אחר הצהריים התקרבו המטוסים לאזור הצניחה, כארבעה קילומטרים ממזרח למצבת פארקר. כל רביעייה טיפסה לגובה ההצנחה, 1,200 רגל. מכל רביעייה צנחו כמאה לוחמים, והמפקדים היו הראשונים לקפוץ. במטוס האחרון נדלק האור הירוק. חבריו של ליפשיץ התחילו לקפוץ, ואז הגיע תורו.
"קפצתי. רגל שמאל קדימה כמו שהזכירו לנו מדריכי הצניחה, המצנח נפתח ולא קרה שום דבר מיוחד. המצרים לא תקפו אותנו בזמן הצניחה. הייתה צניחה רגילה.
"הנחיתה על הקרקע עברה בסדר גמור", נזכר, "נחתנו על חולות עם קצת אבנים. לא נורא. אבל לא כולם נחתו בשלום. היו לנו כמה פצועים בצניחה. חלק שברו ידיים וחלק אחר רגליים. היו כל מיני פציעות. פינו אותם ישר לארץ. היה מטוס שנחת ולקח אותם ארצה".
הלוחמים נחתו במקומות שונים והיו צריכים למצוא זה את זה ולהגיע לנקודת הכינוס. "הפקודה הייתה ללכת לכיוון השמש, שזה כיוון מערב", סיפר ליפשיץ, "כל אחד צעד לכיוון השמש ובדרך נפגשתי עם עוד לוחמים. כל אחד נחת איפה שהוא נחת ואז נפגשנו תוך כדי הליכה לכיוון השמש".
המארב על הכביש
לאחר מסע קצר התמקמו הלוחמים במתחם גדודי על גבעות גיר נמוכות, באזור 'מזלג' הדרכים שלרגלי מצבת פארקר. סמוך לשם נמצא מעבר המיתלה, שבו נפגשות הדרכים ממרכז סיני, מביר-חסנה ומא-נח'ל לעבר סואץ. המעבר הוא למעשה דרך שנמשכת כ-6 ק"מ במיצר חיטאן, בין גבעות סלעיות צחיחות וחשופות. באזור המצוק רוחב הדרך כ-50 מטר בלבד, ושדה הראייה מוגבל לכל הכיוונים.
אחרי הכינוס יצאה מחלקה 2 של ליפשיץ, בפיקודו של אמנון ירקוני, לחסום את הדרך לכוחות מצריים אם יגיעו. "יצאנו לכביש שמוביל למיתלה והצבנו מארב. התפקיד שלנו היה למנוע הגעת כוחות מצריים לשטח הצניחה והתכנסות הגדוד", סיפר.
כשהמחלקה שכבה במארב, הופיעו מטוסים מצריים. ליפשיץ זוכר מה עשו הלוחמים על הקרקע. "ארבעה מטוסים מצריים איימו לתקוף אותנו. כל אחד מהחבר'ה הוציא את האת חפירה שלו והתחלנו לחפור שוחות ותעלות". לדבריו, מטוסים ישראליים הגיעו והפילו את ארבעת המטוסים: "יותר לא תקפו אותנו מטוסים של חיל האוויר המצרי. זו הייתה הפעם היחידה".
בתוך המעבר
למחרת הצניחה חברו לגדוד יתר כוחות החטיבה שהגיעו בדרך היבשה. ב-31 באוקטובר, יומיים אחרי הצניחה, יצא כוח בפיקודו של מוטה גור לסיור לכיוון פתחו המערבי של המעבר. כשנכנס למיצר, נפתחה עליו אש מעמדות מצריות ברכסים.
ליפשיץ זוכר את הכניסה למעבר כשינוי במשימה שהכיר. "המטרה שלנו הייתה למנוע מהצבא המצרי להיכנס לסיני בזמן שהכוחות שלנו מהארץ נכנסו להשתלט על כל האזור. פתאום הוחלט שניכנס למיתלה במטרה להגיע לתעלת סואץ. זה לא היה בתוכנית המקורית של המלחמה. היה שם קרב קשה מאוד. הפלוגה שלנו לא הייתה זו שהלכה קדימה והסתערה. המשימה שלנו, בגלל שעוד נחשבנו ללוחמים צעירים, הייתה לתצפת ולגלות איפה נמצא האויב. אף אחד מהחברים שלי לא נפל בקרב הזה".
את הלחימה בעמדות המצריות ניהלו הלוחמים הוותיקים. ליפשיץ מספר על הקרבות מטווח קצר מול חיילים מצרים שהסתתרו בכוכים בסלע. בתוך תיאור הקרב הוא חוזר לשני מפקדים שהכיר עוד מההכשרה. "לצערי המ"פ שלנו בהכשרה עובד לדיז'ינסקי נהרג בקרב הזה. גם הסגן שלו חיים מצליח נהרג. מי שהצליח לקחת פיקוד ולבצע את משימת הטיהור היה הסמל של פלוגה א' אבשלום אדם".
ליפשיץ מספר גם על יהודה קן-דרור. אחרי שהכוח הראשון נקלע למארב, ביקש אחד המפקדים מתנדב שינהג בג'יפ לתוך שטח האש. המטרה הייתה למשוך את הירי וכך לגלות היכן נמצאות העמדות המצריות. קן-דרור התנדב. אש כבדה נורתה לעבר הג'יפ והוא נפצע אנושות. כעבור כחודשיים, ב-3 בינואר 1957, נפטר מפצעיו. "בקרב המיתלה הייתה גבורה עילאית של הלוחמים הוותיקים של הגדוד", אמר ליפשיץ.
במהלך הקרב החליטו שרון ומפקדי הכוחות להפסיק את ניסיונות הפריצה בכלי רכב בתוך המעבר הצר. הכוחות התפצלו ועלו ברגל אל המצוקים. הלחימה נמשכה אל תוך הלילה, ובסופה השתלטו כוחות החטיבה על המעבר. בקרב נהרגו 42 לוחמים וכ-120 נפצעו.
70 שנה אחרי הצניחה במיתלה, יגאל ליפשיץ בן ה-90 יודע שהוא אחד המעטים שעוד יכולים לספר איך היה לקפוץ בצניחה הקרבית הראשונה בתולדות צה"ל. "בשנים הראשונות אחרי המלחמה לא רציתי לספר. כי אחרי כל מה שראיתי בקרב ניסיתי לדחוק את זה", אמר, "אחרי שעברה תקופה, כולם באו אליי ואמרו: 'כל הכבוד, צניחה במיתלה, כל הכבוד לכם, עשיתם עבודה נהדרת'. אז זה היה נעים לשמוע, אבל לא שכחנו אף פעם את כל מי שנפל במיתלה".
