בשנות ה-90 של המאה ה-20 הסתיים מסכם מסלול של סיירת צנחנים בנקודה אחת: הר קנאים. אחרי עשרות קילומטרים מפרכים, שהחלו אי-שם בצפון, סימנה הפסגה המדברית עבור הלוחמים הצעירים את סיום ההכשרה והפיכתם ללוחמי הסיירת האדומה. מאז עברה נקודת הסיום של המסלול לכוכב הירדן, אך עבור בני אותו דור נותר ההר המדברי סמל.
עכשיו, 30 שנה לאחר שהתגייס לצנחנים, חוזר ירון רוזנטל, לוחם הסיירת לשעבר והיום ראש המועצה האזורית גוש עציון, אל רגע השיא בהכשרה – מסכם מסלול – ואל ההר שאליו שאף להגיע כחייל צעיר. הפעם לא בסיומו של מסע מפרך, אלא כשהוא נושא עמו שלושה עשורים של זיכרונות.
איך נראה מסכם מסלול של סיירת צנחנים בשנת 1998, מה עבר על לוחם צעיר לאורך הדרך ואיך הרגיש הרגע שבו הגיע לפסגת הר קנאים? רוזנטל בעדות אישית מרגשת על הדרך אל ההר.
מורשת הצנחנים
ירון רוזנטל, יליד שנת 1977, גדל בקיבוץ כפר עציון. בילדותו ונעוריו נמשך למורשת הצנחנים וסיפורי הגבורה של הלוחמים שהשתתפו בפעולות התגמול, שצנחו במיתלה וששחררו את ירושלים. "בתור ילד אהבתי לקרוא על ההיסטוריה של מדינת ישראל וגיבורי הילדות שלי היו, בין היתר, אריק שרון וכל ראשוני הצנחנים", סיפר רוזנטל, "למדתי על הצנחנים, הכרתי חלק מהם וכמו שאומרים הורעלתי".
בתום התיכון ולקראת גיוסו לצה"ל סימן לעצמו רוזנטל להגיע לחטיבת הצנחנים, אך נתוניו הטובים במבדקים הקדם-צבאיים הובילו אותו לקורס טיס. "הגעתי לשם בלי רצון להיות טייס", נזכר, "פשוט אמרו לי: 'מה אכפת לך? תטוס כמה שבועות, ואחרי זה תעשה מה שאתה רוצה'. הייתי בקורס טיס חמישה שבועות, טסתי קצת ואז אמרתי למפקד שאני רוצה לעבור לצנחנים. הוא שאל אותי: 'למה?' ועניתי לו: 'תקשיב, אני מעדיף לקפוץ מהמטוסים מאשר לטוס בהם'. כך הגעתי לצנחנים והגשמתי חלום".
לסנור, הבא"ח של חטיבת הצנחנים באותם שנים, הגיע רוזנטל שלושה ימים לפני שהצוות של מחזור אוגוסט 1996 עזב לבסיס היחידה להתחיל את טירונות היחידה. "רוב האימונים בטירונות יחידה היו בדרום, בבקעת הירדן. אחרי שנה ו-10 חודשים של מסלול ביחידה הגיע השבוע הכי חשוב שנקרא מסכם מסלול שבסופו הגענו להר קנאים".
באותן שנים בסיירת צנחנים פיקדו על כל צוות לאורך המסלול שני מפק"צים: הראשון במשך שנה והשני עד לסיום המסלול – שמונה חודשים נוספים. המפק"צ הראשון של רוזנטל היה נועם יונגמן והשני אלכס קפלן.
"נועם היה מאוד משמעותי עבורנו. הוא הפך אותנו לחיילים", סיפר רוזנטל, "נועם היה מפק"צ מוכשר ומקצועי מאוד, שהערכנו אותו ואת האופי שלו. היה לנו ברור שיש לו לב טוב ושבאמת אכפת לו מאיתנו, למרות שלפעמים הוא היה קשוח איתנו, אבל זה חלק מהתפקיד. אלכס קפלן הוא בן אדם מאוד-מאוד מערכתי. היו חשובים לו מאוד המשמעת והסדר ואנחנו היינו צוות קצת פרוע, אז לא תמיד היה פשוט. אהבנו אותו. הוא לא עשה הרבה הנחות. הוא היה קצין צנחנים טיפוסי של פעם, אבל הוא לא היה מתעלל".
ניווט לילי
בסיירת צנחנים של 1998, הדרך לנקודת הסיום עברה בשבוע קשוח של ניווטים, הליכה ביום ובלילה, לינה והסתתרות בשטח וסחיבת ציוד לאורך עשרות קילומטרים בין הרים, ואדיות, גבעות וערוצים – מבחן פיזי ומנטלי שנמשך עד הקילומטר האחרון.
"השבוע הזה נקרא מסכם מסלול כי זה לא בדיוק מסע. במסע הולכים כולם ביחד, במסכם הולכים בצמדים", הסביר רוזנטל והחל לתאר מה עבר עליו במסכם: "זה היה השבוע הכי קשה במסלול. יצאנו לדרך מהגליל התחתון ביום ראשון בלילה. ירדנו לירדן ההררי ומשם המשכנו דרומה. המסכם נמשך עד שהגענו, ביום חמישי לפנות בוקר, להר קנאים. אחד הדברים הקשים היה שלקחנו את כל האוכל ועוד הרבה ציוד על הגב. הפק"ל שלי שקל 63 קילוגרם כשיצאתי לדרך. זו הייתה הפעם הראשונה שהיינו עם תיקים מאוד-מאוד כבדים".
בן הזוג של רוזנטל היה זיו בן צבי מקיבוץ דן, חברו הטוב עד היום. "את כל הניווטים האחרונים של המסלול עשינו ביחד", סיפר רוזנטל, "שנינו גם חברים טובים, גם היה לנו כושר טוב ורצנו טוב. הוא קיבוצניק ממקום יפה, וגם אני קיבוצניק. אחד מצחוקי הגורל הוא שהרי לקיבוצניקים, אז באותם ימים, היה מספר כביסה. שנינו היינו אותו מספר כביסה – 39 צהוב".
בדרך להר קנאים גמעו רוזנטל ובן צבי כ-20 קילומטרים בכל לילה, רובם בתוך ואדיות ובתוואי שטח קשים, הרחק מדרכי העפר שהיו יכולות להפוך את ההליכה לקלה יותר.
"במסכם הולכים בלילה וישנים ביום, כי בעצם מסכם מסלול מדמה פעילות מבצעית", הסביר, "בתקופה שלנו, בשונה מהיום, כמעט לא היינו עושים פעילות מבצעית ביום, היינו הולכים רק בלילות. כשאתה יוצא למבצע בלבנון, אתה לא הולך ביום, אתה הולך בלילה. ההליכה כללה טיפוסים מאוד משמעותיים, בעצם מהבקעות של הגליל התחתון לרכסים של הגליל התחתון. טיפסנו לגובה של 600 מטר עם 60 ומשהו קילו על הגב. הטיפוס היה בקצב מאוד-מאוד איטי. היו הרבה רגעים קשים לאורך הדרך, אמנם לא נשברנו, אבל היה לנו קשה. ההליכה בלילה הראשון הייתה הכי קשה כי עדיין לא היינו רגילים, אבל בהמשך כבר התרגלנו וכל לילה שעבר ראינו את האור בקצה המנהרה".
על מה דיברתם בהליכות הארוכות?
"דיברנו קצת, החלפנו חוויות וסיפרנו אחד לשני סיפורים, אבל באמת, אם אני זוכר טוב, לא דיברנו הרבה כי דיבור לוקח אנרגיה וגם בגלל המאמץ הפיזי והניווט. בעצם חלק מהסיפור הוא שלמדנו ציר של 80 קילומטר לפני שיצאנו למסכם והיינו צריכים להתרכז בניווט. חלק משמעותי מהניווט קשור בשאלה לא רק מה הכיוון שאליו היינו צריכים ללכת, אלא גם האם ללכת מימין לטרסה או משמאל לטרסה. ופה היינו צריכים להיות ממש סיירים טובים, כי הרבה פעמים הנתיב יכול להיות משעול שעובר בין הכרמים ועולה להר ולפעמים זו יכולה להיות דרך עם שיחים שחוסמים, שוחות וטרסות".
כדי לשרוד את הלילות הארוכים, לא הספיק רק כושר. היה צריך לדעת לקרוא את השטח, לבחור את הציר הנכון ולא לבזבז אף צעד. רוזנטל הסביר איך הם עשו את זה: "מה שגרם לנו להצליח בניווט ולהגיע בזמן, זה שהיינו בשטח מספיק חדים וקלטנו את המרעולים של בעלי החיים. זו בעצם הייתה המטרה שלנו – לתפוס את המרעולים האלה וללכת עליהם. זו החוכמה. יש הבדל בין מרעול של שועל לבין מרעול של בעלי חיים יותר גדולים. המרעולים הכי טובים לבן אדם ללכת בהם הם המרעולים של החיות. עוד יתרון במרעול של בעל חיים גדול הוא שאתה לא תגיע לסבך, כי אחרת הוא לא היה הולך בדרך הזו. חלק מההכנה המדוקדקת לניווט אז היה להסתכל על המפה בתלת-ממד ולאתר את המרעולים כבר בהכנה לניווט".
הטיפוס האחרון
בלילה האחרון של המסכם, בין רביעי לחמישי, המשיכו רוזנטל ובן צבי לשמור על קצב גבוה של הליכה. המשקל על הגב כבר פחת, הכושר הגופני עשה את שלו, הניווט היה מדויק והאופי התחרותי של שניהם דחף אותם קדימה. התוצאה: צמד רוזנטל – בן צבי היה הראשון להגיע למרגלות הר קנאים.
רוזנטל ובן צבי הגיעו למרגלות הר קנאים סמוך לשעה 04:00 לפנות בוקר. במשך כארבע שעות המשיכו יתר הצמדים להגיע בזה אחר זה והאחרונים הגיעו סביב השעה 08:00. אז, כשהצוות כולו התכנס למרגלות ההר, החל רגע השיא של אירוע מסכם מסלול: הטיפוס המשותף אל פסגת הר קנאים.
"הטיפוס היה רגע מרגש מאוד. בעיקרון זו לא עלייה קשה מאוד", נזכר רוזנטל, "השירות של לוחם בסיירת מתחלק לשתיים – לפני סוף מסלול ואחרי סוף מסלול. לפני סוף מסלול הלוחם עדיין במבחן ועדיין יכולים להעיף אותו. אבל בגדול, ברגע שהלוחם סיים את תהליך ההכשרה הארוך בסיירת והוא מקבל את סיכת הפלסרון, ההנחה אומרת שהוא כבר לא יעוף. זה גם הרגע שבו אתה הופך להיות לוחם בסיירת, מתחיל מבצעים בלבנון ועושה את הדבר האמיתי שאליו התאמנת במשך קרוב לשנתיים. העלייה עצמה לא ארוכה, כחצי שעה. היא קשה, אבל הציוד כבר יותר קל. בטיפוס עצמו הדבר המרכזי הוא שכבר הבנתי שזהו. שנה ועשרה חודשים של ציפייה ושל חלום הגיעו לסופם. אני זוכר את עצמי ממש מתרגש. הטיפוס להר קנאים היה אחד מרגעי השיא של החיים שלי. כל הצוות עלה ביחד וכולם היו בטירוף".
לוחם בסיירת
על פסגת הר קנאים חיכתה לצוות של רוזנטל קבלת פנים קרבית. נזרקו רימוני עשן ואנשי היחידה, הצוותים הבוגרים שהיו פנויים באותה עת וגם מפקד היחידה איתן בלחסן ז"ל עמדו שם. לא כל הצוותים יכלו להשתתף, שכן חלקם היו בפעילות מבצעית.
"את הפלסרון לא קיבלנו בהר קנאים", סיפר, "קיבלנו את הסיכה בטקס ברמת אפעל. רמת אפעל מאמצת כבר שנים רבות את הסיירת. הר קנאים היה סמל בסיירת באותן שנים. היום כבר מסיימים את המסלול בכוכב הירדן. בתור צוות צעיר נחשפנו לאירוע הזה כבר במהלך המסלול, כשהגענו להר כדי לקבל את הצוותים שסיימו את המסכם מסלול. זה משהו שאין דומה לו באזרחות. אי אפשר להשוות את זה אפילו ללימודים לתואר. חלמתי על זה".
שלושה עשורים אחרי, רוזנטל בוחן את משמעות החוויה בפרספקטיבה אחרת. "המסכם מסלול הוא שיא, אבל כל השירות בסיירת צנחנים לימד אותי להתמודד עם קשיים בצורה כזאת שאני יודע שאת הדבר הקשה ביותר כבר עשיתי", הסביר, "אני לא אעשה עוד משהו קשה יותר מבחינה פיזית. זה עזר ועוזר לי להתמודד מבחינה מנטלית עם הרבה מאוד אתגרים וקשיים שיש בחיים. זה חישל אותי, לימד אותי להיות נחוש, לדבוק במטרה, לדעת להתאמץ וגם לדעת לחשוב בצורה יצירתית כדי לעשות דברים בצורה הטובה ביותר. אין ספק שהמסלול בסיירת, מעבר לזה שהוא גרם לצוות להיות ממש כמו משפחה וגרם לי להיות לוחם טוב, הוא הכין אותי בצורה מאוד טובה לחיים. כשאני מסתכל היום על הרבה מהחברים שלי לצוות, הרבה מהם הגיעו לעמדות משמעותיות, בין היתר כי בגיל יחסית צעיר הם עברו חוויה שעיצבה אותם ובנתה אותם".
כמעט שלושה עשורים חלפו מאז אותו מסכם מסלול והר קנאים כבר אינו נקודת הסיום של לוחמי סיירת צנחנים. עבור רוזנטל, לעומת זאת, הוא נשאר אחד המקומות המזוהים ביותר עם תקופת השירות ועם הרגע שבו הסתיימו שנה ועשרה חודשים של הכשרה. "גם בניווט לילי, כשהייתי גמור מעייפות, חשבתי רק על הרגע שאני מגיע לפסגת הר קנאים", אמר.
קראו עוד:
סנור: כך הוקם הבא"ח המיתולוגי של הצנחנים – עמוס ירון חושף הכול
חמאם אל מליח: הסיפור המלא על הקמת בסיס הצנחנים שהפך ל'גיהינום' של הטירונים
סנור שלא הכרתם: כך נראה הבא"ח המיתולוגי של הצנחנים ב-1992
אגדת ג'בל – הסיפור המלא: כך הפך חיים עוזיהו לרס"ר המיתולוגי של חטיבת הצנחנים
טרזן (דוד בן עוזיאל) חוזר לבא"ח הראשון של הצנחנים: סיפור הקמת מחנה א-רם
