בשבת, 6 באוקטובר 1973, בשעה 14:00, נפתחה הפגזה סורית כבדה על מוצבי צה"ל ברמת הגולן. אריק מורן, מפקד הפלוגה המסייעת של גדוד 50, נח"ל מוצנח, היה אז במוצב 111, מול פתחת כודנה. שבוע בלבד אחרי שעלו לקו, מצאו עצמם הוא וחייליו בקרב בלימה מול הכוחות הסוריים שחדרו לרמה.
לוחמי מסייעת 50 שאיישו את המוצב נלחמו לצד לוחמי השריון והדפו את ניסיונות הסורים לכבוש אותו. אך במקביל המשיכו הטנקים הסוריים מערבה, עמוק לתוך הרמה. בקרב הצנחנים והשריונרים היו נפגעים, התחמושת הלכה ואזלה ומורן נדרש להחליט כיצד להמשיך כשהאפשרויות הלכו והצטמצמו.
53 שנים אחרי, מורן משחזר את הלחימה במוצב 111 ואת פקודת הפינוי שהעמידה אותו בפני דילמה, כשחיי לוחמיו על הכף. ההחלטה לעזוב התנגשה בערכים שעליהם חונך כצנחן וכמפקד.
עולים לקו בגולן
אחרי ראש השנה תשל"ד עלה גדוד 50 של חטיבת הצנחנים הסדירה לתפוס קו ברמת הגולן. הפלוגה המסייעת, בפיקודו של אריק מורן, נדרשה לאייש שלושה מוצבים בדרום הרמה: מוצב 111, סמוך לצומת הבשן, הצופה על פתחת כודנה; מוצב 114, מזרחית לצומת רפיד, בעומק השטח הסורי; ומוצב 115, מזרחית לתל פארס. בכל אחד מהם התמקמה מחלקה. מורן ומפקדת הפלוגה התמקמו בהיאחזות 'גשור הישנה', מחנה סורי ישן בצדו המערבי של תל פארס.
"תפסנו את הגזרה הדרומית ברמת הגולן, ממוצב 111 בצפון ועד מפגש הגבולות", ציין מורן, "מפקדת הפלוגה ישבה בגשור הישנה ובשעת חירום המשימה שלנו הייתה לעלות לתל פארס".
לאחר כמה ימי התאקלמות בגזרה נכנסו לוחמי מסייעת 50 לשגרת פעילות מבצעית. בערב יום הכיפורים, 5 באוקטובר 1973, יצאו הלוחמים הראשונים לחופשה בבית.
"ביום שישי, כמה שעות לפני כניסת יום הכיפורים החלטתי לצום בפעם הראשונה בחיי", סיפר מורן, "אני קיבוצניק משער הגולן, לא אדם דתי ומה אני יודע על יום כיפור וצום. החלטתי שאני צם, לא יודע למה. בליל ערב יום כיפור התחילו המוצבים שלנו לדווח על רעשים ותנועות מהצד הסורי. היה דיבור שצפוי להתחולל יום קרב מול הסורים. הכנסנו את הגזרה לכוננות. לא ישנתי כל הלילה כי כל הזמן דיווחו על תנועות מהצד הסורי. היה מתח. בדיעבד הגזרה שלי הייתה מול הפריצה העיקרית של הסורים – ציר כודנה – חושניה. משם הם הלכו דרומה לתל סאקי".
המיגים מעל המוצב
בשבת בבוקר קיבל מורן הוראה להחזיר למוצבים את כל חיילי הפלוגה שיצאו הביתה ליום הכיפורים. כעבור כמה שעות החלו הלוחמים שהוקפצו מבתיהם להתאסף במפקדת הפלוגה בגשור הישנה.
"בפלוגה היה לי טנדר דודג' D200 שבו נהגתי ובכל פעם שהצטברו חיילים במחנה 'גשור הישנה' לקחתי אותם ב-D200 ופיזרתי אותם לפי המחלקות במוצבים", סיפר מורן, "עברתי במוצבים 115 ו-114 והגעתי גם למוצב 111. מי שפיקד על המוצב היה מפקד מחלקת המרגמות שלי יוסי בראל. לקראת השעה 14:00 אני ויוסי עלינו לעמדת התצפית והסתכלנו מזרחה. פתאום אנחנו רואים רביעייה של מיגים טסה כמעט בגובה אפס. אמרתי ליוסי: 'תראה איזה יופי'. ואז זוג מיגים התרומם והתחיל להטיל פצצות על המוצב. אחת הפצצות נפלה על עמדת הש"ג. למזלי ולמזלנו הלוחם ששמר בש"ג, כמה דקות לפני שהפצצה פגעה בעמדה, נטש אותה על דעת עצמו ונכנס רגע לבונקר. כנראה הלך לברר משהו עם החבר'ה. מי מחליף אותו או מתי מגיע אליו האוכל. לא יודע. נטש את הש"ג למזלו. זה היה בום חזק מאוד. ככה נפתחה אצלי מלחמת יום הכיפורים".
אחרי תקיפת המיגים נחתה על המוצב אש ארטילרית מדויקת ובלתי פוסקת. מעמדת התצפית זיהה מורן כוחות סוריים רבים נעים מערבה לאורך הגזרה.
"תוך כדי נפילת הפגזים ראיתי על פתחת כודנה חטיבת טנקים סורית בשלושה ראשים: גדוד, גדוד, גדוד, שהתקדמו לכיוון הגדר", סיפר מורן, "לידינו הייתה מחלקת טנקים מחטיבה 188, שעשתה עבודה מדהימה. השריונרים הדליקו כמה טנקים סורים, אבל אחרי כשעה ואולי פחות נגמרה להם התחמושת".
נלחמים כתף לכתף
מורן כלל לא היה אמור להישאר במוצב 111. הוא הגיע כדי להסיע אליו את הלוחמים שחזרו מהבית, להוריד אותם ולשוב למחנה 'גשור הישנה'. ההפגזה מנעה ממנו לצאת.
"כל הזמן ארטילריה ירדה על הגזרה לכן נשארתי במוצב 111. אי אפשר היה לזוז. גם לא היה לי קשר עם מפקדת הגדוד", סיפר, "בשעה ארבע-חמש אחר הצהריים, עוד לפני שירד החושך, ראיתי מתחת למוצב, קצת דרומית מאיתנו, שני אופנועים שהובילו סדר גודל של פלוגת טנקים. כשהסורים התקרבו החלה למעשה התקפה על המוצב. הוצאנו את החיילים מהבונקר לעמדות. במהלך ההתקפה על המוצב, הכוח הסורי שתקף אותנו קיבל חיפוי של טנקים ממש מאזור הגדר. התחלנו להשיב אש. המקלען מהפלוגה שלי, יגאל לוי מפתח תקווה, עלה לעמדה, עמד מטר ממני והחל לירות מהמק"כ. הוא הספיק לירות כמה שניות ופתאום הוא נפל. הוא קיבל כדור בראש ונהרג. יגאל ז"ל היה ההרוג היחידי במלחמה מהפלוגה שלי".
ההתקפה הראשונה באה מדרום-מזרח. שני אופנועי סיור פרצו את הגדר והובילו את הכוח הסורי, שעשה איגוף שמאלי והתקדם לעבר המוצב. כשהגיע למרחק של כ־300 מטר, פתחו הצנחנים והשריונרים באש. לרשות הצנחנים עמדו בזוקה, מק"כ ומרגמה 81. לאחר נפילתו של יגאל לוי ז"ל לא היה מי שיתפעל את המק"כ, וזמן קצר לאחר מכן נפגעה המרגמה מרסיס והושבתה. למרות הפגיעה בכוח האש, המגינים בלמו את ההתקפה.
"ניהלנו חילופי אש. הטנקים שלנו הפגיזו את הסורים והצלחנו לבלום את ההתקפה. הסורים נסוגו לאחור. כנראה שהם ראו שיש התנגדות והחליטו לסגת. לא היה פה קרב הרואי, אך מבחינת החיילים זה היה ניסיון קרבי ראשון. עבורי כמובן שלא. הייתי כבר בוגר מלחמת ההתשה עם הרבה פעולות בלבנון ומבצעים כאלה ואחרים. היה לי כבר ניסיון תחת אש".
הטנק בלם התקפה
עם רדת הלילה החלו להגיע לבונקר המוצב פצועים מכוחות השריון שניסו לבלום את הפריצה הסורית מכיוון מוצב האו"ם. הגיע גם טנק שמנגנון הצידוד שלו נפגע. הוא הוצב כחסימה בש"ג, שפנה לצפון־מערב.
"החושך ירד, אבל אנחנו כל הזמן שמענו את הזרימה הבלתי פוסקת של טנקים סוריים דרך פרצת כודנה לכיוון חושניה", סיפר מורן, "מתישהו התחלנו לשמוע טנקים סוריים עולים לכיוון שלנו. מבחינה טופוגרפית אי אפשר לעלות אלינו מכיוון הגדר, צריך לעשות איגוף. באור יום הכוח הסורי עשה איגוף משמאל, כלומר מדרום, והדפנו אותו. בלילה הכוח הסורי עשה איגוף מימין, כלומר מצפון.
"למזלנו, הקנה של הטנק בלי הצידוד שהעמדנו בש"ג פנה בדיוק לכיוון הציר שעולה עלינו", המשיך, "הסיוע שלנו לכוחות השריון שהיו איתנו היה מרגמה 52 עם פצצות תאורה בלבד. היה לי קשר עם מ"פ הטנקים, שביקש מאיתנו כמה שיותר לעזור עם המרגמה 52. הכוח הסורי התקדם לעברנו, וכשהטנק הסורי הראשון הגיע כ-30 מטר מהמוצב, הטנק שבש"ג ירה פגז ופגע בו. השריונרים עשו עבודה מצוינת בהגנה על המוצב וגם את ההתקפה השנייה הדפנו".
בכל אותן שעות מורן עדיין היה בצום. לצד הפיקוד על הלחימה, נאלץ להתמודד גם עם הקושי הגופני. "כביכול הייתי בצום, וזה מאוד הפריע לי. מאוד הרגשתי את זה. גם לא היה זמן לאכול", סיפר, "המלחמה השאירה לי את הטעם שלא לצום יותר. זה היה ניסיון שלא הצליח. גם כל הזמן הייתי צריך להיות כפוף, כי בתעלות הלחימה אם אתה עומד אתה ברוב הזמן חשוף לאויב. גם באחת ההפגזות על המוצב פגז נפל מטר ממני ומילא אותי ברסיסים קטנים".
בהמשך הלילה לא ניסו הסורים שוב לכבוש את המוצב. הצנחנים מגדוד 50 ולוחמי השריון מגדודים 74 ו־53, בפיקוד חטיבה 188, נלחמו לצד לוחמי גדוד 82 מחטיבה 7. בסיוע התותחנים מגדוד 405 ומבה"ד 9, הם הדפו שתי התקפות על המוצב ובלמו את הכוחות שניסו לכבוש אותו.
להישאר או להתפנות
בבוקר 7 באוקטובר 1973, יותר מ־15 שעות לאחר פרוץ המלחמה, מוצב 111 לא נפל. מגיניו החזיקו בו, אך נותרו במובלעת ישראלית קטנה בתוך שטח שכבש האויב.
"אחרי שהבוקר עלה ראיתי מחזה סוריאליסטי לגמרי. ממזרח, בצד הסורי, אין כמעט נפש חיה. אני מדבר על בין 200 מטר עד לקילומטר ממני. המון כלים בערו או הושמדו וכמה חיילים סוריים שהתרוצצו ביניהם. לעומת זאת ממערב, אזור חושניה היה שחור מסורים. פשוט אין-ספור כלים. מתקשר אליי קצין המודיעין של גדוד 74 ואומר לי: 'קיבלתי פקודה לבוא לחלץ אתכם'. היה לנו במוצב נגמ"ש פינוי שהגיע לחלץ את הפצועים ולא יכול היה לצאת בגלל ההפגזה הסורית. שקלתי את העניינים ביני לבין עצמי: לא תוקפים אותי עכשיו ממזרח והכול שקט ופסטורלי לגמרי. להתפנות או לא להתפנות? דילמה. אז קראתי למ"מ יוסי בראל להתייעצות".
המוצב נשאר בידיהם, אבל הסורים כבר עברו אותו. כעת נדרשו מורן ובראל להכריע אם להישאר בו. "אני ויוסי דיברנו בינינו. מצד אחד היינו בעצם חסרי שימוש לחלוטין. כלומר, אם נישאר נהווה בעיה לצה"ל", סיפר מורן, "הסורים כבר עברו אותנו. אין לנו שום ערך מבצעי. מצד שני, צנחנים בורחים? נסוגים? מה זה הסיפור הזה? זה לא התאים. לבסוף קיבלנו החלטה להתפנות".
החילוץ ממוצב 111
קצין המודיעין של גדוד 74 הודיע שבתוך כחצי שעה יגיע לחלץ את הלוחמים. לקראת הפינוי השמידו הצנחנים והשריונרים מפות וחומרים סודיים ופוצצו כמה מכשירי קשר.
"למוצב הגיע טנק, הכנסנו את כל הפצועים ואת כל החיילים לתוך נגמ"ש פינוי. לדעתי היו שם 20 ומשהו חיילים בתוך הנגמ"ש. פשוט דחסנו את כולם פנימה. עליתי על הטנק והתיישבתי עליו מבחוץ, בראל נכנס לתוך הטנק. פתאום נזכרתי ב-D200 שלא לקחתי את המפתחות מהסוויצ'. קפצתי מהטנק, הגעתי לרכב וראיתי שאין סיכוי שהוא נוסע. הגלגלים היו מפונצ'רים והוא ספג רסיסים. הוצאתי את המפתחות מהסוויצ' ועליתי חזרה לטנק. יצאנו מהמוצב והתחלנו לנסוע לכיוון תל יוסיפון".
הטנק הוביל את הדרך ואחריו נסע נגמ"ש הפינוי, עמוס בלוחמים ובפצועים. בדרכם מערבה, אל קווי הבלימה של צה"ל, חלפו המחלצים והמפונים בין כוחות סוריים שכבר חדרו לעומק הרמה.
"כ-50 מטר ו-100 מטר מאיתנו עמדו צוותי טנקים סוריים וחי"ר סורי. הם הסתכלו עלינו ופשוט לא הבינו מאיפה אנחנו באים להם כי בראייתם צה"ל כבר לא צריך להיות ממזרח להם", סיפר מורן, "חלק מהכוחות הסורים אפילו ישבו ואכלו ארוחת בוקר. זה היה מחזה הזוי. הסורים לא ירו עלינו. נראה לי שהם לא ממש הבינו שזה כוח ישראלי. במהלך הנסיעה היה מקרה אחד שטנק כיוון אלינו קנה והטנק שליווה אותנו ירה עליו. חולצנו לקיבוץ עין גב ואת המשך המלחמה עשינו בחזית המצרית".
שני ערכים מנוגדים
בדיעבד מורן סבור שהפינוי היה נכון, לנוכח הסכנה שהלוחמים יישארו מבודדים וייפלו בשבי. אבל ההבנה הזאת לא ביטלה את הקושי לעזוב את המוצב שעליו הגנו.
"מבחינת צה"ל למה שיהיה שם כוח שיכול ליפול בשבי? אז החליטו לחלץ אותנו", הסביר מורן, "השיקול להוציא אותנו משם היה נכון. ההרגשה שלי הייתה לא טובה כי התבקשתי לנטוש. קיבלתי החלטה פיקודית לשמור על החיילים שלי. עקרונות תמיד מתנגשים במציאות. מצד אחד לשמור על חיי אדם ומצד שני לא לסגת, אלה שני ערכים שהיו מנוגדים במוצב 111. מבחינת מנהיגות קיבלתי החלטה רציונלית.
"אם לא היינו מקבלים פקודה לעזוב, לא היינו עוזבים", הוסיף, "אבל אי אפשר היה לדעת מה היה קורה. בוא נגיד שאם היינו נשארים אני מניח שזה היה נגמר לא טוב. היינו נצורים לגמרי, אי אפשר היה להגיע אלינו. זה היה הרבה יותר חמור עוד ממה שקרה לתל סאקי, או שמוצב 111 היה תל סאקי מספר שתיים. זה מה שהיה קורה. הרוגים ושבויים, זו הייתה התוצאה הסופית בסוף".
מוצב 111 לא נפל לידי הסורים, אך ההחלטה לעזוב אותו ממשיכה לרדוף את מורן גם 53 שנים אחרי. "עד היום אני מרגיש מועקה מההחלטה לנטוש את המוצב", אמר.
תשעה לוחמים נפלו בקרב על הגנת מוצב 111: גדוד 50 – רב"ט יגאל לוי, לוחם בפלוגת המסייעת; גדוד 74 – סרן אורי עקביה, סגן דן אוברלנדר, רב"ט יהודה כרסנטי, רב"ט יהודה רז, רס"ל צבי מזרחי, סמל צבי מנסבך; גדוד 53 – רס"ל דני ברקוביץ; גדוד 82 – רב"ט ירון אשכנזי. יהי זכרם ברוך.
קראו עוד:
סנור: כך הוקם הבא"ח המיתולוגי של הצנחנים – עמוס ירון חושף הכול
חמאם אל מליח: הסיפור המלא על הקמת בסיס הצנחנים שהפך ל'גיהינום' של הטירונים
סנור שלא הכרתם: כך נראה הבא"ח המיתולוגי של הצנחנים ב-1992
אגדת ג'בל – הסיפור המלא: כך הפך חיים עוזיהו לרס"ר המיתולוגי של חטיבת הצנחנים
טרזן (דוד בן עוזיאל) חוזר לבא"ח הראשון של הצנחנים: סיפור הקמת מחנה א-רם
