במלאת חמישים שנה למלחמת יום הכיפורים עלתה נאוה לוי-קזמה לעמדה במוצב 111 ברמת הגולן, מול פתחת כודנה. בפעם הראשונה עמדה במקום שבו נפל אחיה הבכור, רב-טוראי יגאל לוי ז"ל. "הסתכלתי על העמק למטה ודיברתי עם יגאל. לא ראיתי את האנשים סביבי", סיפרה. "הייתי ילדה קטנה כשהוא נהרג".
ב-6 באוקטובר 1973, שעות אחדות לאחר פרוץ המלחמה, ניסו הכוחות הסוריים לכבוש את המוצב. יגאל, מק"כיסט בפלוגה המסייעת של גדוד 50 של הנח"ל המוצנח, עלה לעמדה כדי לסייע בבלימתם. הוא נפגע מאש סורית ונפל. בן 20 היה.
היום, 53 שנים לאחר נפילתו, נאוה (63) ואחותה ליאורה עזרא (72) מספרות על האח שאיבדו, על הבית שהשתנה ועל השנים שבהן כמעט לא דיברו על מה שקרה.
החברים בחצר
יגאל לוי, בנם הבכור של יהודית ונעים, נולד ב-13 ביולי 1953 בפתח תקוה. הוא למד בבית הספר היסודי 'רמת ורבר' ולמד עוד שנה בכפר הנוער על שם יוהנה ז'בוטינסקי בבאר יעקב ולאחר מכן למד בבית-הספר המקצועי של רשת 'עמל' בפתח תקוה. הוא גדל להיות נער חברותיו מאוד, דעתן, שרדף אחרי יושרה וצדק.
"יגאל היה ילד מאוד דומיננטי, מאוד חברותי ומלא חברים", סיפרה ליאורה, "הוא היה בנוער העובד וכולם היו סביבו. גרנו בבית פרטי, ובכל שבת החברים היו באים לחצר של ההורים שלי. בגיל צעיר הוא עבר עם הגרעין שלו לקיבוץ מסדה ובהמשך התגייס לנח"ל המוצנח. הוא הגיע הביתה לעיתים רחוקות, כי את רוב החופשות מהצבא בילה בקיבוץ. הייתי מאוד צעירה, ובגילים האלה אין כל כך קשר בין אחים. אני רק זוכרת שהוא היה מביא לנו מהקיבוץ בננות".
נאוה זוכרת מפגש מפתיע עם אחיה במהלך קייטנה. "הייתי בקייטנה שקראו לה גיל גלגול, של המורה שלי נירה אלנתן ובעלה שלמה. היה להם אוטובוס והם היו לוקחים אותנו לחוף בראשון לציון. יום אחד שלמה אמר לנירה: 'בואי, בואי, הנה אני רואה פה צונחים'. ראינו צנחנים צונחים ומתחילים ללכת. פתאום אמרתי: 'היי, הנה יגאל'. הוא ניגש אליי, חיבק אותי, הרים אותי ואמר: 'נאוה, סוד, אל תגלי לאמא שעשיתי את זה, היא מאוד תדאג'. אני זוכרת גם שנסענו אליו לגבעת אולגה ואת סיום הטירונות שלו במחנה 80".
במחצית נובמבר 1971 התגייס יגאל לצה"ל והתנדב לשרת בחטיבת הצנחנים בנח"ל המוצנח. לאחר הטירונות עבר קורס מפעילי מקלעים כבדים. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים הוא היה כבר לוחם בפלוגת המסייעת של גדוד 50 שהחזיקה במוצב 111 ברמת הגולן. יגאל השתתף בקרב הבלימה נגד הניסיון של הסורים לכבוש את המוצב. במהלך הקרב הוא נפגע ונהרג. הבשורה על נפילתו הגיעה לבית משפחת לוי רק בבוקר יום שני, 8 באוקטובר.
"הייתי בבית. אני לא יודעת למה באותו יום לא הלכתי ללימודים, כי היו לימודים", שחזרה ליאורה, "עמדתי בחצר ודיברתי עם שכנה, ואז ראיתי מונית שעוברת וכל האנשים במונית הסתכלו עליי. אמרתי לשכנה: 'תראי, מסתכלים עליי כל אלה'. ואז הם חזרו עוד פעם ושוב הסתכלו, אז כבר נכנסתי הביתה. אחרי כמה דקות הם דפקו בדלת ושאלו אותי איפה אמא ואיפה אבא. עניתי להם, ואז אמרו לי שיגאל נהרג.
"הם היו אנשים מבוגרים, על אזרחי. מאוד נבהלתי והתחלתי לצרוח", המשיכה ליאורה לספר, "גרנו מול קופת חולים. כולם הכירו את כולם, זה לא כמו היום. סגרו את קופת החולים וכולם באו – הרופאים והאחיות. כבר נהייתה מהומה גדולה. גם כל השכנים בשכונה הגיעו אלינו לבית".
לאחר מכן יצאה ליאורה לבית הספר להביא את נאוה, שהייתה אז בת עשר. עד שחזרו הביתה, כבר נמסרה הבשורה גם להוריהן.
נאוה, איך את זוכרת את היום הזה?
"הייתי בכיתה ה' בבית הספר רמת ורבר בפתח תקווה, וליאורה הגיעה עם שתי חברות שלה לאסוף אותי. אותי אף פעם לא אספו מבית הספר. היא אמרה לי: 'בואי הביתה'. ידעתי שיש מלחמה. בבוקר למדנו בבית ספר אחר שהיה בו מקלט ובצהריים היו מחזירים אותנו לבית הספר שלנו. לא הבנתי למה ליאורה באה, ושאלתי אותה: 'ליאורה, מה קרה? מה קרה ליגאל?' אז היא אמרה לי. כשהגענו לבית ברחוב כצנלסון, נכנסתי וראיתי את אמא שלי על הרצפה ואת אבא שלי צועק ובוכה. ואז משכו אותי משם ולקחו אותי לשכנה".
הבית השתנה
אחרי נפילתו של יגאל המשיך אביהן לעבוד, אך בבית הרבה להסתגר במיטתו. "לאבא שלי היה מאוד קשה. גרנו בקוטג' והוא היה יורד מהקומה השנייה רק לאכול ועולה מיד למעלה למיטה. ככה היה מעביר שבתות שלמות", סיפרה ליאורה, "הוא המשיך לעבוד, אבל כבר לא היה אותו בן אדם. ראו את הצער על הפנים שלו".
האם העסיקה את עצמה בסריגה, בתפירה וברקמה. "היו לה גם חברות, היא הייתה בן אדם נורא חברותי. אבא שלי פחות", סיפרה ליאורה, "שבע שנים אמא ואבא לא יצאו מהבית, עד שהתחתנתי. אחר כך נולדה להם נכדה, וזה קצת הרים אותם והם התחילו להתעסק עם הנכדה".
אביהן נפטר לפני עשרים שנה, ואמן לפני עשר שנים. "אמא שלי מעולם לא התאוששה. אבא שלי לא קם מזה", אמרה נאוה, "הוא היה איש צעיר, בן 42. היא הייתה בת 40 בערך. אבא שלי, כשהיית אומר לו 'בוא נצא לטייל', אז הוא היה אומר: 'כשיתחמם מזג האוויר' או 'כשיתקרר מזג האוויר'. הוא גידל את יגאל ופתאום הבן הבכור שלו איננו".
על האובדן עצמו כמעט שלא דיברו שתי האחיות. "גם אני וגם אחותי כאילו התעלמנו ממה שקרה", אמרה ליאורה, "אני לא יודעת למה. מבחינתנו, לא נתנו לזה לחדור. אמא שלי הייתה מאוד קשובה לנו ולמה שנוח ומתאים לנו. היא לא הפגינה הרבה דברים החוצה, אבל די אכלה את עצמה מבפנים. כמעט שלא דיברנו על זה. זו הייתה טראומה יותר מדי גדולה בשביל לדבר עליה".
נאוה זוכרת גם את הוויכוחים שעורר תאריך הנפילה שנרשם בספרי ההנצחה. "יגאל נפל בשעות הראשונות למלחמה, אבל בכל ספר נכתב שהוא נפל בי"א בתשרי ולא בי', כי כשהביאו אותו לקבורה כבר היה י"א. במשך שנים אמרתי שאח שלי נפל ביום הראשון, ואמרו לי: 'מה פתאום? זה י"א בתשרי ולא בי". התביישתי, עד שהפסקתי לספר שאח שלי נפל במלחמה. לא שינינו את הרישום, כי למי היה כוח להתעסק בזה".
אריק מורן, מ"פ המסייעת של גדוד 50 במלחמה, הגיע לבית המשפחה וסיפר להורים על נפילת בנם. "הוא דפק בדלת ביום גשום אחד וסיפר להורים שלי איך יגאל נפל", סיפרה נאוה, "אמא שלי אהבה אותו אהבת אמת".
בחזרה למוצב
הביקור הראשון של האחיות במוצב נערך ב-2023, לפני 7 באוקטובר, עם בני משפחותיהן. אביהן ביקר שם לפניהן, אבל נאוה נמנעה במשך השנים מלהגיע למקום שבו נפל אחיה. "לא רציתי לגעת בפצע הזה", סיפרה, "ב-2023 אמרנו שאנחנו כבר בוגרות והילדים שלנו חייבים לראות".
כשבני המשפחה עלו לעמדה הצופה לעבר סוריה ופתחת כודנה, עלתה נאוה בעקבותיהם. "זה היה נראה לי לעלות כאילו למקום שלא חוזרים ממנו", אמרה.
גם ליאורה זוכרת את העמידה במקום שבו נפל. "הרגשתי במקום שבו הוא נהרג צער גדול מאוד. הוא היחיד מכל מי שהיה במוצב שנהרג", אמרה, "סיפרו לנו שהוא עזר לעצור את המתקפה של הסורים. הם הסתערו עליהם עם המון טנקים, ואכן מוצב 111 לא נכבש. הטנקים שלנו שהיו שם עזרו להם מאוד. פשוט חוסר מזל שהוא מכולם נהרג".
החברים מגדוד 50 עדיין בקשר?
ליאורה: "כל שנה ביום הזיכרון אנחנו עולים לקברו בבית העלמין, באים חברים שלו ובא גם המפקד שלו, אריק מורן. עד היום הוא בא אלינו כל יום זיכרון, הוא ואשתו ולפעמים הילדים שלו והיום גם הנכדים שלו. החברים של יגאל אהבו אותו מאוד. הם שלחו לי לפני שנה-שנתיים את השיר 'חברים' של שייקה לוי, 'את החיוך נתן לי החבר הכי קרוב'. הוא באמת היה החבר הכי טוב שלהם".
נאוה: "כשהייתי מפקדת יחידת הלומדים של צה"ל, האלוף במיל' יוסי בכר היה סטודנט שלי. יום אחד דיברתי איתו ואמרתי לו: 'אתה יודע, אח שלי הוא חלל של גדוד 50'. למחרת הוא הזמין אותי לבסיס שלו, אסף את הקצינים שלו ודיבר. אז הוא היה תת-אלוף. אמרתי לעצמי: 'יואו, האיש הזה, הוא עצר רגע והוא נתן כבוד. הוא נתן לי את ההערכה'. תמיד הייתי צוחקת כשהיו אומרים בצבא 'משפחה שכולה יקרה', אז אני בציניות שלי הייתי אומרת: 'יקרה, כן, ממש יקרה, עוד רגע הם שוכחים'. אבל פתאום הרגשתי יקרה. אני לא אשכח ליוסי בכר בחיים שלי את הכבוד שהוא נתן לי".
לקראת יציאתה למשלחת 'עדים במדים' לפולין, קיבלה נאוה מעיל עם סמל הגדוד. "באחד ממפגשי ההכנה סיפרתי שאח שלי היה לוחם בגדוד 50, נח"ל מוצנח, ונפל במלחמת יום הכיפורים. במפגש ההכנה הבא ניגש אליי אחד הנגדים ואמר לי: 'אני הרס"פ של גדוד 50. הבאתי לך מעיל שתלכי איתו באושוויץ, שיהיה לך חם'. כל המסע לפולין לבשתי את המעיל עם הסמל של הנח"ל, של גדוד 50. אמרתי: 'זה ליגאל, להראות לו, יגאל, לא סתם. אנחנו נמשיך ואנחנו נהיה'".
53 שנים אחרי, מה מרגישים היום?
ליאורה: "שזה פספוס אחד גדול. הוא היה יכול להתחתן, להביא ילדים, שיהיו לו גם נכדים. המשפחה שלנו הייתה יכולה להיות יותר גדולה".
נאוה: "אנחנו גם חוגגים את החיים של יגאל, ואנחנו גם שמחים וזוכרים אותו לטוב. יגאל אף פעם לא יישכח במשפחה שלנו".
קראו עוד:
סנור: כך הוקם הבא"ח המיתולוגי של הצנחנים – עמוס ירון חושף הכול
חמאם אל מליח: הסיפור המלא על הקמת בסיס הצנחנים שהפך ל'גיהינום' של הטירונים
סנור שלא הכרתם: כך נראה הבא"ח המיתולוגי של הצנחנים ב-1992
אגדת ג'בל – הסיפור המלא: כך הפך חיים עוזיהו לרס"ר המיתולוגי של חטיבת הצנחנים
טרזן (דוד בן עוזיאל) חוזר לבא"ח הראשון של הצנחנים: סיפור הקמת מחנה א-רם
