כמה זיכרונות טובים יש לעמיר גרף (53) מהבא"ח המיתולוגי של חטיבת הצנחנים סנור – מחנה גבע. שלוש שנים הוא שירת בו מתוכן שנה וחצי בתפקיד משמעותי שגם השפיע על חייו – חובש בתאג"ד.
סנור כבר לא קיים יותר מ-20 שנה, אבל הסיפורים על הבסיס ועל החוויות של כל מי ששירת בו יחיו לנצח. והסיפור של גרף הוא אחד מהם.
שירות עם משמעות
בסוף יולי 1989 התגייס גרף, שנולד וגדל בחיפה, לצה"ל חדור מוטיבציה לעשות שירות ביחידה קרבית. כשהגיע לבקו"ם ביקש להתנדב לצנחנים, עבר את הגיבוש בהצלחה ובתחילת אוגוסט הגיע לבסיס האימונים החטיבתי שבצפון השומרון. הוא היה בקבוצה הראשונה של מחזור אוגוסט 89' שהגיעה לסנור, כך שתקופת הטרום-טירונות שלו, שכללה בעיקר ניכוש עשבים, נמשכה כשלושה שבועות.
בתום הטרום-טירונות שובץ גרף בפלוגת המסלול אוגוסט 1989 של גדוד 890 תחת פיקודו של המ"פ רונן ובמחלקה 2 תחת המ"מ אלי וייצמן. בתום תקופת ההכשרה בסנור ועם המעבר לחמאם אל מליח ירד לגרף הפרופיל בגלל בעיות בגב ונקעים חוזרים.
בעקבות הירידה בפרופיל עזב גרף את פלוגת המסלול והועבר למפקדה של הבא"ח לשיבוץ מחדש. אלה היו הימים שעל סנור פיקד שאול אריאלי וסגנו היה שלתיאל חג'בי. "מ"פ המפקדה של סנור באותה תקופה היה מיכאל פורטנוי והוא קרא לי לריאיון בו הציע לי להיות טבח. סירבתי וביקשתי לצאת לקורס חובשים. הסברתי לו שאני רוצה לשרת בתפקיד מועיל", סיפר גרף איך הגיע לשרת כחובש בסנור, "בסיכום הראיון נכתב שאצא לקורס חובשים ועד אז אהיה מסופח לתאג"ד וכפוף לאחראי המרפאה בני שורק".
עד שיצא לקורס חובשים בספטמבר 1990 תיפקד גרף במשך כחצי שנה כתחמושתן של סנור והיה למעשה האיש שאחראי על בור התחמושת שהיה בקצה הצפוני של הבסיס (בקצה התריג).
בתחילת 1991, אחרי חמישה חודשים של קורס חובשים, חזר גרף לסנור והצטרף לצוות החובשים של התאג"ד תחת פיקודו של הרופא סרן ד"ר דן צין (החליף את הרופא אמיר לנדסברג) והחוג"ד גיל וינבאום שבתום שירותו החליף אותו אמיר שפירא.
בריאות הטירונים
המרפאה בסנור הייתה בחלק המערבי התחתון של הבסיס, ליד בית הכנסת וקרוב למתחם הטירונים של גדוד 890. כמעט כמו כל מרפאה בצה"ל באותם ימים היא כללה משרד, חדר רופא, מטבחון, חדר בידוד לחיילים שנשארו לאשפוז, חדר טיפולים, מחסן תרופות ומועדון עם טלוויזיה, ספות ומיטה. בחצר האחורי היה גם מחסן.
תאר את שיגרת יומו של חובש בסנור?
"חובש תורן תמיד היה צריך להיות מוכן להקפצה או לקבל מטופל שבא לתאג"ד. כל יום היינו עושים ביקורת תברואה. עושים סיבוב בבסיס ובודקים את מצב תאי השירותים במפקדה, עושים ביקורת לעובדי המזון, בודקים את ההיגיינה של הטבחים ואת הניקיון במטבח. בכל יום היה גם מסדר חולים שבו טיפלנו בטירונים".
מה היו הבעיות הרפואיות השכיחות של הטירונים?
"מחלות רגילות כמו שפעת, אך בעיקר טירונים באו בגלל בעיות אורתופדיות, בעיות עור ושפשפות ברגליים. הייתה לנו אחריות לתחזוקת כוח האדם של הפלוגות. זיהום של טירון כתוצאה משפשפת משביתה אותו. עזרנו לטירונים לשמור בעיקר על הרגליים שלהם. הרגליים זה הנשק העיקרי של כל לוחם".
היו לכם משימות נוספות?
"בוודאי. נסענו לבקר את הטירונים בחמאם אל-מליח, הגענו לתרגילי שטח והצטרפנו למסעות ככוח רפואי מלווה וגם לפעילויות מסוימות. בחג המולד של דצמבר 91' מצאתי את עצמי לילה שלם בתוך אמבולנס בבית לחם. לעיתים היינו כוח רפואי שהתלווה למשימות של החטיבה. לפעמים גם פינינו חיילים לבית חולים העמק בעפולה".
יש אגדה כזו שתמיד לתאג"ד יש חוסרים בתרופות. האומנם?
"כל תרופה הייתה רשומה ומגובה. כשהייתי סמל מרפאה כל שבוע הצגתי דוח שבועי של התרופות. למשל, מורפיום זה צלם. אם הייתי מאבד מורפיום זה היה מוביל לחקירת מצ"ח. הייתי מחלק תרופות לחובשים של הפלוגות והם היו חותמים שקיבלו. בני שורק לימד אותי היטב את הרישומים. אז אצלי הכול היה תמיד רשום ומסודר".
תקועים בשלג
במשך השירות כחובש בסנור עבר גרף חוויות בלתי נשכחות. כאלו שגם הרבה שנים אחרי שפשט את המדים הוא עדיין זוכר אותן היטב.
"חורץ 91-92 היה חורף קיצוני עם סערות שלוו בשלג ובקור קיצוני. בעקבות אחת הסערות סנור הוגדר בסיס מנותק כי הכבישים אליו נחסמו. לא יכולנו לצאת מהבסיס ואי אפשר היה להגיע אלינו", שיחזר גרף את אותה חוויה מושלגת, "בכניסה לסנור היה מראה בלתי נשכח – נ.נ ומשאית תקועים בשלג. בכל אותם ימים הייתי במרפאה עם עוד חובש כי כולם היו בחמאם אל מליח. הפלסטינים ניצלו את המצב וחתכו את הכבל של הטלפונים וגם פגעו בצינורות המים של הבסיס. כך שהקשר היחיד שלנו עם העולם בחוץ היה דרך מכשירי הקשר בחמ"ל. ניסו להביא לנו אוכל ולא הצליחו אז אכלנו מנות קרב, שתינו מים מג'ריקנים וגם נגמר לנו הסוכר והקפה. בכל הימים האלה של הניתוק בקושי יצאנו מהמרפאה. היינו צמודים לתנור כי היה קר מאוד. אחרי מספר ימים מפקד הבא"ח שאול ועוד כמה חיילים הצליחו להגיע אלינו והביאו לנו אוכל. אחר כך גם הצליחו לפנות את הכבישים".
והיה לגרף עוד אירוע בלתי נשכח: "יום אחד הוחלט לעשות לתאג"ד של סנור תרגיל גדול שמדמה אירוע רב-נפגעים. הביאו מלא טירונים שיהיו כביכול הפצועים ומדריכי חובשים חיצוניים כדי שיצפו ויתנו הערות. רגע לפני תחילת התרגיל הזעיקו אותנו לתאונת דרכים קטלנית בין שני רכבים של מקומיים עמוסים באנשים שאירעה בכביש קרוב לחמאם אל מליח. הם התנגשו חזיתית. במקום לעשות תרגיל על יבש היה לנו אירוע אמת. אחד הנוסעים נהרג, אבל הצלחנו להציל חיים של הרבה אנשים. היינו גאים בעצמנו ובכלל בצה"ל".
הקצין שאהב
השירות בסנור הייתה תקופה משמעותית עבור גרף. הוא פגש אנשים שעד היום יש לו פינה חמה בלב עבורם, הרגיש שהוא תרם לצה״ל וגם התפתח ברמה האישית.
"סנור הייתה משפחה אחת גדולה", חידד גרף את הגעגוע לאותם ימים, "יום אחד הודיעו לי שאני צריך לשמור ולי הייתה הבטחה מהסמב"ס שלתיאל חג'בי שאני לא שומר. שתליאל, כדי לא לשבור את ההבטחה שלו, שמר איתי בפטרול. סגן מפקד הבא"ח בכבודו ובעצמו עשה שמירה. הוא אמר לי: 'אתה לא צריך לשמור ואני לא צריך לשמור אבל זה המצב אז אני בא איתך לשמירה'".
במבט לאחור היה לך שירות צבאי עם סיפוק.
"סיפוק גדול. עזרתי ללוחמים לשמור על הבריאות שלהם. הייתה לנו מחויבות לתת שירות לדור הבא של לוחמי חטיבת הצנחנים. הרבה פעמים מצאתי את עצמי גם כפסיכולוג שלהם. היו טירונים שהיו צריכים תמיכה ולא רק טיפול פיזי. אחרים חיפשו פשוט פינה להתחבא ולשים רגע את הראש".
יש טירון או מפקד שתמיד תזכור?
"מי שהכי נכנס לי ללב ולצערי הוא כבר לא איתנו הוא רס"ן ערן אלכאוי ז"ל. היה לי חיבור טוב איתו. כשראיתי איך הוא מתנהל אמרתי לעצמי שהוא בטוח קצין מצטיין. זה התבטא בדוגמא האישית ובדאגה לחיילים שלו שיטופלו בזמן. הוא תמיד שם את החיילים שלו לפניו. מאז שהוא נפל כל יום זיכרון וביום האזכרה שלו אני חושב עליו. הוא אחד ההפסדים הכי גדולים של צה"ל. הוא היה מגיע רחוק מאוד".
מתגעגע לימים בבא"ח המיתולוגי של הצנחנים?
"שלוש שנים חייתי שם. זו תקופה משמעותית. זה היה כמו בית בשבילי. אהבתי את השירות שם. רציתי אפילו להישאר בקבע. חודש אחרי שהשתחררתי באתי לסנור במיוחד ליום אחד כדי לעזור להם להתכונן לביקורת מטכ"לית. אחרי הביקורת הסמג"ד החדש של סנור רצה שאהיה מנהל המרפאה, אבל אני כבר הייתי עם הראש באזרחות. השירות בצנחנים עיצב לי את האישיות. אמנם לא הייתי צנחן קלאסי ולוחם, אבל צנחן תמיד צנחן".
אחרי השירות הצבאי לא המשיך גרף בתחום הרפואה. הוא עבד עם אביו בחנות המשפחתית לחומרי בניין, למד 'אייקידו' – אמנות לחימה יפנית, טס להתאמן ביפן ולאחר שחזר לארץ עבד כשף ברשת דן. היה במשך שנים שותף במאפייה לפיתות והיום הוא הבעלים של 'פלאפל זוהר' בחיפה.
