מג"ד 28 נפרד מיוסף חגואל: "המורשת הגדולה ביותר שלו הייתה החיוך התמידי שלו"

חגואל, שנפצע קשה בקרבות על ירושלים וסיפור הצלתו נקשר לשיר 'בלדה לחובש', הלך לעולמו בגיל 80. עד ימיו האחרונים המשיך לשרת במילואים בגדוד 28. מפקדו סא"ל א' סיפר על עבודתו בנשקייה בשבוע שעבר, התוכניות להצטרף לחבריו בירושלים והחיבוק שהעניק לכל חייל בגדוד

יוסף חגואל, לוחם גדוד 28 במלחמת ששת הימים שהמשיך לשרת במילואים עד ימיו האחרונים, הלך לעולמו בגיל 80. חגואל נפצע קשה בקרבות על ירושלים, וסיפור הצלתו נקשר לאורך השנים לשיר 'בלדה לחובש' שכתב דן אלמגור והלחין אפי נצר.

ביוני 1967, בעת שלחם בירושלים עם גדוד 28 של חטיבה 55, חטיבת צנחנים במילואים, פגעה בו פצצת מרגמה במהלך הפגזה ירדנית וריסקה את שתי רגליו. החובש שלמה אפשטיין ז"ל נחלץ לעזרתו וטיפל בו תחת אש. גם כשהלוחמים סביבם נאלצו לתפוס מחסה, אפשטיין נשאר לצדו וסירב להותיר אותו מאחור.

כשפגז נוסף נחת ליד השניים, אפשטיין נשכב על חגואל וסוכך עליו בגופו. הרסיסים פגעו באפשטיין והוא נהרג, אך חגואל ניצל. על הקרבתו הוענק לאפשטיין צל"ש הרמטכ"ל, שהומר לימים לעיטור העוז.

חגואל המשיך לשרת בגדוד גם בעשורים שאחרי פציעתו. "אני באופן אישי הכרתי את חגואל רק מאז שהגעתי לגדוד בסוף 2013", סיפר מג"ד 28, סא"ל א', "כבר אז הוא היה דמות משמעותית מאוד בפלוגה, בגדוד ובחטיבה, הייתי אומר אפילו בעולם המילואים כולו. הוא היה חייל במחלקת הלוגיסטיקה הגדודית ממש עד ימיו האחרונים".

גם בשבוע האחרון לחייו המשיך חגואל לעבוד עם חבריו לגדוד. "כשהגדוד מגויס, אז חגואל לגמרי מגויס, וככה גם אמור היה להיות היום", סיפר סא"ל א', "אנחנו ירדנו מתעסוקה מבצעית בלבנון ביום רביעי בלילה טרם החג, וביום רביעי בלילה הוא עוד היה בנשקייה במחנה ליפקין וספר נשקים ועשה בלוגיסטיקה כמו שהוא עושה תמיד. אנחנו סיימנו עכשיו תעסוקה מבצעית ארוכה, שבמסגרתה גם איבדנו את רס"ן הראל בירנשטוק ורס"מ תמיר וקנין זכרם לברכה. והוא היה חלק מאיתנו מלא, מלא מלא".

חגואל תכנן להצטרף לחיילי הגדוד בירושלים ליום ספורט וליום עיבוד לאחר ההפעלה המבצעית בלבנון. "ביום שישי עוד דיבר עם החבר'ה שלנו שהוא מגיע כמובן לירושלים ושיבואו לאסוף אותו, והוא יגיע ברכבת לאן שצריך", סיפר המג"ד, "והיום בבוקר פתאום אשתו התקשרה לאחד החיילים הוותיקים אצלנו, שמכירים אותו ושדיברו איתו ביום שישי האחרון, והודיעה לו שהוא נפטר. פתחנו את יום הספורט ודיברנו עליו".

על הקשר שלו עם חיילי הגדוד סיפר סא"ל א': "הוא לא רק היה חייל שתמיד מגיע ותמיד עוזר ועובד ועושה כל מה שצריך, אלא בעיניי המורשת הגדולה ביותר שלו הייתה החיוך התמידי שלו והאהבה הגדולה מאוד שלו לגדוד ושל הגדוד אליו. אני לא חושב שיש חייל בגדוד שלא הכיר את חגואל. קשה לי להאמין שהוא הכיר את כולם, אבל כל חייל שהגיע אליו והזדהה כחייל בגדוד 28 קיבל מיד חיבוק גדול. והוא תמיד ידע ואהב מאוד לקלוט את החיילים הצעירים שלנו והיה תמיד דמות שמסתכלים עליה".

המפגש עם חגואל היה גם היכרות עם סיפורו של הגדוד. לדברי סא"ל א', החיילים החדשים התקשו תחילה להאמין לסיפור, ורק אחרי שבדקו אותו הבינו, כלשונו, שהם "באמת בחברת היסטוריה".

"הוא דיבר לא מעט עם כל מיני קבוצות. אנחנו גם היינו מביאים אותו לדבר עם חיילים צעירים, אבל הוא גם דיבר עם קבוצות מחוץ לגדוד 28 ומחוץ לחטיבה 55, ולמעשה כולם הכירו אותו", סיפר המג"ד, "אמרתי היום לגדוד שהאובדן של חגואל שנפטר זה אובדן קודם כול למחלקה ולפלוגה שלו", הוסיף, "זה אובדן גדול לגדוד, אובדן גדול לחטיבה 55 ואולי גם לצבא המילואים כולו, כי הוא באמת היה סמל מאוד משמעותי בעולם המילואים ולא רק אצלנו".

לאורך השנים ליוו חיילי הגדוד את חגואל גם בביקורים בקברו של החובש שהציל את חייו. "אנחנו כל שנה הלכנו ביחד איתו להר הרצל, לירושלים, לקבר של שלמה אפשטיין, החובש", סיפר סא"ל א', "לבן שלו הוא קרא שלמה".