בני משפחה, לוחמים וחברים נפרדו היום (שלישי) מאלוף-משנה (בדימוס) ניר ניצן ז"ל מכפר מעש, מגיבורי הקרב על גבעת התחמושת במלחמת ששת הימים, שהלך לעולמו בגיל 92.
בהלוויה, שאותה תיאר חברו לנשק הצנחן האגדי יורם זמוש ככבוד אחרון ראוי, התקבצה צמרת הביטחון של ישראל לדורותיה. בין המלווים הרבים שהגיעו לחלוק לו כבוד היו ותיקי הצנחנים, לוחמי גדוד 890 ולוחמי חטיבה 55, ודמויות בולטות כמו הרמטכ"ל לשעבר בוגי יעלון, האלוף במיל' יורם 'יה-יה' יאיר, האלוף במיל' עוזי דיין ואל"מ דוד בן-עוזיאל – 'טרזן'.
ניצן ז"ל היה צנחן נערץ, מפקד שהפך לסמל לגבורה ודבקות במטרה ומי שייצג את האתוס הצה"לי של פיקוד מלפנים. מורשתו הייתה מקור השראה לדורות של צעירים שחלמו להיות לוחמי צנחנים.
זמוש, בעצמו מגיבורי מלחמת ששת הימים, שהיה חבר קרוב שלו במשך עשרות שנים, נפרד ממנו בריאיון מיוחד לאתר 'האדומה': "היום בלוויה 'טרזן' סיפר על פעולת התגמול הראשונה שניר השתתף בה עוד בשנת 1954 ברמה הסורית באזור קורסי. אני גם דיברתי והשלמתי את הסיפור. באותם ימים ניר היה בסך הכל מ"כ, 'טרזן' היה המ"מ שלו ומאיר הר-ציון היה המ"פ. התפקיד שלהם היה לבצע חסימה מעל קורסי כדי למנוע מתגבורות סוריות להגיע, אבל מאיר הר-ציון נתקל בכוח אויב מוקדם מהצפוי ונפתחה אש. כוח סורי גדול ירד מלמעלה, מהמקום שבו נמצאת היום בני יהודה, והתפתח שם קרב קשה מאוד עם חילופי אש רציניים. פתאום ניר צעק: 'נפצעתי'. טרזן שכב ממש לידו בחושך המוחלט וניר הראה לו שיש קצין סורי ששוכב קרוב. ניר הספיק לירות בו כדור, אבל הסורי עדיין שכב שם עם האקדח שלו וניסה בכל כוחו לירות בניר. טרזן לא היסס לרגע. הוא זינק מעל ניר ממצב של שכיבה ותקע לקצין הסורי כידון ישר באזור הלב. בזה התקרית הסתיימה. למעשה, טרזן הציל את החיים של ניר באותו לילה. בזכות הגבורה של 'טרזן' זכינו ללוות את ניר רק היום".
לפני 5 שנים ארגנו לוחמי חטיבה 55 מסיבה לכבודו של ניצן בפארק בכפר מעש וגם הופק סרט איתו בגבעת התחמושת. זמוש: "באותה תקופה של המסיבה ניר כבר היה בן 87 והזיכרון וההתמצאות שלו החלו לבגוד בו. במסגרת סרט שצילמנו יחד בגבעת התחמושת, ניר הלך כשידו אחוזה כל הזמן בידה של אביבה אשתו, כי הוא כבר לא הלך טוב ולא כל כך זכר איפה הוא נמצא, אבל אז קרה דבר מופלא: ברגע שהוא עמד מעל התעלה המערבית, הוא פתאום 'נזכר'. הוא נכנס לגמרי לתוך החוויה של הקרב וחזר להיות המפקד בשטח. הוא התחיל לתת פקודות בקול: 'אף אחד לא יעבור אותי', 'איתן, תצא ותחפה עלינו מימין'. הוא תיאר בפרטי פרטים איך איתן נאווה המפורסם זינק החוצה מהתעלה, החליף מחסנית במקלעון והסתער מול האויב עד שחטף צרור בחזה ונהרג. ניר דיבר בהתרגשות עצומה, עם תנועות ידיים ודמעות בעיניים, כאילו הקרב מתרחש ממש עכשיו לנגד עיניו. את הרגע העוצמתי הזה הפכתי לציור – ציירתי את ניר עומד שם עם היד מורמת, כולו שקוע במורשת הקרב. לציור הזה הצמדנו שלט עם האמירה המפורסמת של הגנרל האמריקאי דאגלס מקארתור: 'גיבורי מלחמה ותיקים אינם מתים, הם נמוגים'. מבחינתי ניר לא מת, הוא פשוט הפך למיתוס שיישאר איתנו לתמיד".
יורם, ספר על החברות שלכם?
"החברות שלי עם ניר נמשכה עשרות שנים. למרות שאני צעיר ממנו בשמונה שנים, היינו יחד בקורס מ"פים והפכנו לזוג צמוד לאורך כל הדרך. וניר, למרות שהיה מבוגר יותר, היה מבחינת כושר ומנטליות הכי צעיר מכולם. אני זוכר איך בכל התרגילים ה'טרזניים' שלנו, כמו למשל כשקפצנו למים בתרגיל של צליחת הירדן, הוא תמיד היה בשיאו. היינו קרובים מאוד מאז. הקשר בינינו התהדק גם דרך הלוחמים – בקרב בגבעת תחמושת היו לניר ארבעה חיילים מצוינים שאני הייתי המ"מ שלהם קודם לכן בגדוד 50. לאורך השנים היינו קשורים מאוד, לא רק כלוחמים אלא ברמה האישית. אני מרגיש ממש חלק מהמשפחה".
מה הכי אפיין אותו?
"כולם היו אצלו 'אחים'. הוא היה אדם נהדר, ישר וכנה בצורה יוצאת דופן ותמיד שפע מצב רוח טוב. הוא היה איש רעים להתרועע שתמיד ידע להוביל את הרגע הנכון – הוא ניגן, שר, והיה סוחף אותנו אחריו. בשנים המאוחרות יותר הוא אפילו הדריך שחייה בבריכה שבנה אצלו בחצר המשק בכפר מעש והיה מזמין אותנו לשם המון. הוא פשוט היה אדם שנעים להיות במחיצתו, 'המסמר' של כל מפגש. אהבתי אותו מאוד".
ניצן ז"ל היה כאמור ממפקדי הקרב על גבעת התחמושת. במהלך הקרב הוא נפצע בידו, סירב להתפנות, טופל בשטח והמשיך להוביל את חייליו בקרב ההרואי עד לסיום טיהור המקום מחיילים ירדניים. על אומץ ליבו ודבקותו במטרה הוענק לו עיטור המופת.
