הצנחנים לדורותיהם

לוחמים | סיפורים | מקומות

30 שנה לפיגוע בצומת בית ליד: הבור הגדול שהשאיר רב"ט איתן פרץ ז"ל – לוחם בגדוד 202

רב"ט איתן פרץ מנהריה נפל ב-22 בינואר 1995 במקום המפגש של משרתי חטיבת הצנחנים. 30 שנה אחרי, האם השכולה ז'קלין מספרת על היום ששינה אותה ואת משפחתה, על הכאב העצום שמלווה אותה מאז ועל החלום שלא הגשים
רב"ט איתן פרץ ז"ל | צילום: באדיבות המשפחה

30 שנה לפיגוע בצומת בית ליד. רב-טוראי איתן פרץ ז"ל, לוחם בהכשרה בפלוגת המסלול נובמבר 1994 בגדוד 202, היה בבוקר יום ראשון ה-22 בינואר 1995 בבית הוריו בנהריה. הוא קם מוקדם, לבש את מדי ה-א', שתה קפה, שוחח עם אימו ויצא לדרך – אל מקום המפגש של הצנחנים בצומת בית ליד לקראת החזרה לבסיס האימונים החטיבתי סנור.

כמה שעות אחר כך, סביב השעה 09:30, אירע פיגוע רצחני בצומת בית ליד. שני מחבלים מתאבדים של הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני התפוצצו בין המוני חיילים. התוצאה קשה: אזרח אחד נרצח ו-21 חיילים וחיילות נפלו, ביניהם רב"ט איתן פרץ ז"ל.

ז'קלין פרץ בטקס הזיכרון במלאת 30 שנה לפיגוע | צילום: חוד החנית לצידך

30 שנה אחרי האם השכולה ז'קלין זוכרת היטב את היום הנורא ההוא בו קיבלה את הבשורה המרה שבנה איתן ז"ל לא יחזור יותר. היום בו חיי משפחתה התהפכו לתמיד.

הקירות סוגרים עלי

רב טוראי איתן פרץ ז"ל נולד וגדל בנהריה, בנם השני של ז'קלין ואלי, אח לעופר, מאיה ואודליה. הוא אהב לשחק כדורגל, לבלות עם חברים, לשהות בטבע ואת חברתו אילנה. כשהתקרב גיוסו לצה"ל הוא סימן לעצמו מטרה – להיות צנחן.

"איתן היה ילד מורעל ורצה מאוד לשרת בצנחנים", נזכרת ז'קלין, "הוא עשה קורס הכנה לצה"ל שכלל גם שלושה ימי הישרדות בטבע. הוא אכל שם רק אוכל יבש וחזר מרוצה מאוד. בנובמבר 1994 הוא התגייס ועבר בהצלחה את הגיבוש לצנחנים. הוא שמח שהגיע למה שרצה".

אחרי שעבר בהצלחה את הגיבוש לצנחנים הגיע פרץ ז"ל לבא"ח סנור ושובץ בפלוגת המסלול נוב' 94' בגדוד 202. כמה שבועות לתוך הטירונות הוא נפל בפיגוע הכפול בצומת בית ליד כששב מחופשת השבת. בן 18 היה בנופלו.

"בוקר יום ראשון ה-22 בינואר 1995 התעוררנו מוקדם. איתן לצבא ואני ובעלי לעבודה. אלי לפני שיצא חיבק אותו ואמר לו: 'שמור על עצמך'", משחזרת ז'קלין את הרגעים האחרונים עם בנה, "הוא היה יחד עם החברה שלו אילנה. שתיתי איתו קפה ואז הוא קם, חיבק אותי, נישק אותי במצח ואמר לי: 'יום האם שמח'. עניתי לו שהיום לא יום האם, אבל ככה הוא החליט. הוא אפילו התנצל שאין לו לתת לי שושנה אדומה. הוא יצא מהבית, בירכתי אותו, הסתכלתי עליו מהמרפסת עד שנעלם בין הבניינים ויצאתי לעבודה. אז עבדתי בבית חולים לגליל".

בסיס האימונים של חטיבת הצנחנים סנור | צילום: גיל אדלשטיין

מתי שמעת לראשונה על הפיגוע?

"כשאחת המזכירות הרפואיות בבית החולים באה אלי ושאלה אותי אם שמעתי על הפיגוע שקרה בצומת השרון. אני לא ידעתי שצומת השרון זה צומת בית ליד. עניתי לה שלא. אחרי כמה דקות היא חזרה ועדכנה אותי שיש הרבה הרוגים ופצועים. ואז שאלתי אותה: 'איפה זה צומת השרון?' והיא ענתה לי: 'זה צומת בית ליד'. באותו רגע התחלתי להשתולל וצעקתי: 'הבן שלי, הבן שלי'. ואז בעלי התקשר וגם הבן הבכור עופר, ששירת אז בלבנון, התקשר. היה עומס על קווי הטלפון, לא היו אז פלאפונים, ולכן רוב הזמן הקווים היו תפוסים. יצאתי מבית החולים ונסעתי לקצין העיר. שם לא אמרו לי כלום אז נסעתי הביתה. בני משפחה התחילו להגיע ואני כבר הייתי מכונסת בתוך עצמי. הרגשתי כאילו הקירות סוגרים עלי. הסתכלתי בטלוויזיה שדיווחה ממקום הפיגוע וכל חייל שראיתי חשבתי שזה איתן".

הרגשת שאולי קרה לו הנורא מכל?

"התקשרנו לבתי החולים כדי לברר אם הוא פצוע ולא מצאו אותו שם. אני אמרתי לעצמי שהלוואי והיו מוצאים אותו פצוע בבית חולים. מתישהו הרגשתי חנק וברחתי מהבית. ישבתי על ספסל מחוץ לבית וגשם ירד עלי. אחרי כמה זמן האחיות שלי באו והחזירו אותי לבית".

צעקות שבר בבית

הדפיקה בדלת, זו שמשנה חיים, הגיעה למשפחת פרץ בשעת אחר הצהריים ונציגי הצבא הודיעו את הבשורה הנוראה מכל – איתן ז"ל נפל בפיגוע הכפול בצומת בית ליד.

"אחרי שהם הודיעו היו צעקות שבר בבית ואלי בעלי התעלף. אני ברחתי מהבית וישבתי בחדר המדרגות כאילו זה לא שייך לי", נזכרה ז'קלין, "בכל אותו היום לא חשבתי שאני לפני משהו רע. יש אימהות שמרגישות. אני לא הרגשתי. אחר כך התחברו לי הרבה דברים. בבוקר לפני שנפרדנו הוא אמר לי: 'אמא, את כל כך תתגאי בי ואת תקראי עלי בכל העיתונים'. אלה היו המילים האחרונות שהוא אמר לי. אני עניתי לו: 'תעשה לי טובה ואל תהיה לי גיבור. תשמור על עצמך ואל תהיה אחד שרץ קדימה'".

איך הייתה הלוויה?

"הרבה אני לא זוכרת. לא הסכמתי שיצלמו. לא היה מקום בבית העלמין. בדרך לבית העלמין הקומנדקר ואיתן בתוכו בארוך עבר דרך העיר, דרך כל המקומות שהוא אהב לטייל. הרבה אנשים עמדו והצדיעו לו".

צומת בית ליד, 2024 | צילום: אתר האדומה

ילד עם לב זהב

אחרי נפילתו שמעה ז'קלין הרבה סיפורים על בנה והשירות שלו בחטיבת הצנחנים. "איתן היה גאה שהוא בצנחנים", אמרה ז'קלין, "כשהיה מגיע בימי שישי הייתי מחכה לו במרפסת והוא תמיד הגיע עם פחית קולה ביד. לפעמים הוא היה מקבל שעות ביציאה וזה אף פעם לא גרם לו להיות ממורמר על המפקדים או הצבא. לקח את זה תמיד בחיוך ובהומור. הוא גם אף פעם לא כעס על מפקד שקיד"ר אותו. הכול הוא לקח בסבבה. לא התלונן על שום דבר".

ספרי על איתן. מה ייחד אותו?

"ילד שתמיד עזר והיה אוזן קשבת. ילד טבע ומנהיג. איפה שהייתה מדורה הוא היה שם. איפה שהיו צחוקים איתן היה בחבורה. כולם היו אחריו. אהב לגלוש ואהב את הים. היה קופץ מהצוקים בראש הנקרה. הוא גם היה מתופף. שמרתי את מקלות התופים שלו. איתן היה ילד שובב עם לב זהב. ילד של נתינה ואהבה".

מה היה החלום שלו?

"יש לו אחות עם צרכים מיוחדים, מאיה. הוא אף פעם לא התבייש בה. היו לו 1,000 חברים ולכולם הוא קודם הכיר את מאיה ודאג שיכבדו אותה. כשהתחלנו להכין לו את מסיבת הבר מצווה באולם הוא פתאום שאל אותי: 'ומה עם מאיה? אני חוגג בר מצווה ומאיה בת מצווה'. פה ראיתי כמה גדול הילד הזה. עשינו לשניהם יחד מסיבה באולם. החלום שלו אחרי הצבא היה ללמוד חינוך מיוחד. הוא רצה לעבוד עם ילדים עם צרכים מיוחדים. ילד שכל הזמן רצה לתת".

רב"ט איתן פרץ ז"ל בנעוריו | צילום: באדיבות המשפחה

תמיד אחד חסר

30 שנה חלפו מאז אותו בוקר שחור ששינה את ז'קלין ומשפחתה לעד. הגעגועים לבן שרצה להיות צנחן מלווים אותה כל הזמן. "כשאני לבד בבית אני מתסכלת הרבה על התמונה שלו שתלויה בסלון. מסתכלת על העיניים שלו ולפעמים מדברת אליו", מספרת ז'קלין, "יש לילות שמזילים דמעות ויש שלא. אנחנו לא חיים עם השכול אנחנו חיים לצד השכול. אם הייתי בוחרת לחיות עם השכול לא הייתי מחזיקה מעמד בחיים האלה ולכן למדתי להיות לידו. כאילו אנחנו חברים. למדתי לחייך, לצחוק, להזיל דמעה ולהתגעגע. תמיד אחד יהיה חסר לי. איתן היה ילד עם נוכחות ופתאום הוא נעלם. באו נכדים וכולם גדלו עליו".

יש רגעי משבר?

"שנתיים אחרי שאיתן נפל אלי קיבל התקף לב. נשים יותר חסינות כי הן בוכות, יודעות לתמרן בין הבית לילדים ולתת כוחות. מהיום שאיתן נפל ובמשך חמש שנים לא בכיתי עליו ולא אמרתי שחסר לי בן. יום אחד חיברו אותי לעגלה עם משקל של טון ואמרו לי תתחילי לצעוד. זו הייתה המשמעות של החיים שלי אחרי שאיתן נפל. הייתי צריכה לאסוף את כל הכוחות שלי, שלא היו לי, ולהחזיק את הבית. אחרי חמש שנים התמוטטתי. זה קרה בוקר אחד. אמרי לכולם שאני צריכה את איתן שלי. פתאום קלטתי שאין איתן. חברים לעבודה ומשפחה עטפו אותי ולאט לאט חזרתי לעצמי. אבל עד היום אני לא אומרת על איתן זכרו לברכה".

משפחת פרץ הנציחה את איתן ז"ל בכסא אליהו הנביא לזכרו, בספרי תורה שנתרמו לבית הכנסת ובסרט שהכינה אחת הנכדות.

Facebook

רוצה להיות מעודכן הרשם לניוזלטר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *