ב-9 בדצמבר 1990, סביב השעה 18:00, סיור רגלי של צוות מיחידת עורב צנחנים שעבר בסמוך לבניין הממשל הצבאי בבית לחם שמע לפתע פיצוץ עמום. הכוח החליט לבדוק את המקום ממנו נשמע הפיצוץ ובדרכו לשם הופעל עליו מטען עוצמתי. התוצאה הייתה קשה וכואבת – טוראי גיא פרידמן ז"ל מחיפה נהרג ועוד שני חיילים נפצעו קל.
35 שנים חלפו מאז שטוראי גיא פרידמן ז"ל נפל בבית לחם ולמרות שהזמן המשיך לנוע קדימה, עבור הוריו, קלרה (77) ושמואל (79), ואחיו רון ואמיר, הזמן לא שינה דבר – חסרונו עדיין בלתי נתפס והגעגוע לא דועך.
היום (שישי, ה-12 בדצמבר) בשעה 11:30 בבית העלמין הצבאי בחיפה יתאספו כמדי שנה בני משפחה, חברים וחבריו מהצנחנים ויעלו זיכרונות ויספרו על הגעגועים ללוחם הצעיר שחלם על כנפי צניחה וכומתה אדומה.
ספרים על הצנחנים
פרידמן ז"ל נולד ב-15 בנובמבר 1971 בחיפה. הוא למד בבית הספר היסודי ב'רוממה' והמשיך את לימודיו בתיכון עירוני ג' וב'משלב'. הוא היה גם בתנועת הצופים ובנוער הלאומי ואהב מאוד לעשות ספורט – גלש, רץ למרחקים קצרים וארוכים ושיחק כדורגל במחלקת הנוער של מכבי חיפה.
"גיא היה ילד שהצטיין בציור ובפיסול ולצד זה היה שובב בצורה יוצאת דופן", מספר האב השכול שמואל, "הוא לא היה תלמיד מוביל, אבל בספורט הוא הצטיין. יום אחד גיא נכנס לבית עם אדם מבוגר שאמר לי: 'אני רוצה לאמן את הבן שלך במקצוע 'קרב 10' ולהביא אותו לאולימפיאדה'. הוא סיפר לי שהוא היה מאמן בגרמניה ושהוא התלהב מהיכולות של גיא אחרי שראה אותו משחק עם חבריו. הוא אמר לי: 'יש לו כישרון להיות ספורטאי על'. כמובן שהוא דרש כסף ובזה זה הסתיים. גיא היה ספורטאי מצטיין. היו לו עוצמות לא רגילות".
לצד אהבתו לאמנות ולספורט פרידמן ז"ל אהב לקרוא ספרים והרבה, אבל על נושא אחד – מורשת חטיבת הצנחנים. "אחרי שגיא נפל נכנסתי אליו לחדר ומצאתי שם כמות אדירה של ספרים על הצנחנים", מספר שמואל, "זה הסביר למה הוא רצה להיות צנחן. היו שם ספרים מה עשו הצנחנים בסיני ועל הצנחנים בכותל ועל מורשת הקרב של הצנחנים במלחמת יום הכיפורים".
ביולי 1990 התגייס פרידמן ז"ל, הגיע לבקו"ם, עבר את הגיבוש לחטיבת הצנחנים והגיע לבא"ח המיתולוגי סנור. בכך החל להגשים את חלומו להיות לוחם בחטיבה האדומה. הוא שובץ בחטיבה היחידתית המובחרת עורב ובאוגוסט החל עם הצוות שלו את הטירונות.
"בטירונות היה לו קשה. בכל זאת יחידת עילית. הוא היה מגיע לסופי שבוע עייף מאוד. טרטרו אותם הרבה, אבל למרות שהיה עייף הוא לא ויתר על בילוי עם חברים", סיפר שמואל, "לקראת סוף הטירונות הם יצאו לקורס צניחה וביום ראשון ה-2 בדצמבר 1990 הייתה לו את הצניחה הראשונה. הגעתי במיוחד מחיפה לפלמחים מוקדם בבוקר כדי לראות, לצלם ולהיות איתו. מאחר והגעתי מוקדם בבוקר והייתי ההורה הראשון במקום, קצין ההדרכה של הקורס שראה אותי עומד ומחכה עדכן אותי שהעורב יצנחו רק בעוד כחמש שעות. אז בינתיים הוא לקח אותי איתו לחפ"ק בשטח הצניחה ושם חיכיתי עד שהגיעה הצניחה של גיא והצוות שלו".
איך זה היה לך לראות את הצניחה של גיא?
"לראות את הצניחה שלהם זו הייתה עבורי חוויה בלתי רגילה. לגיא ולחברים שלו זה היה מרגש מאוד. עבור מי שצנח בפעם הראשונה בחייו זו חוויה מיוחדת. אחרי הצניחה נפגשתי עם גיא, צילמתי אותו והוא היה מאושר. זה היה מפגש מדהים. חיבקתי ונישקתי אותו. אחרי כמה זמן הם התאספו ללכת. רצתי אחריו, דחפתי לו לכיס 50 שקל שיהיה לו לקנות בשק"ם ואמרתי לו שנתראה בשישי. ככה נפרדתי ממנו. ביום ראשון שבוע אחר כך הוא נפל. אני האחרון מהמשפחה שראה אותו".
ביום חמישי, ה-6 בדצמבר 1990, סיים צוות עורב אוגוסט 90 את קורס הצניחה ונערך לתחילת פרק ההכשרה בעורב, אך בצה"ל הוחלט על תגבור כוחות ביהודה ושומרון לרגל ציון השנה השלישית לפרוץ האינתיפאדה ב-9 בדצמבר. במקום לצאת הביתה נשלח הצוות הצעיר לבית לחם.
חסר כל הזמן
ביום ראשון, ה-9 בדצמבר 1990, נפל פרידמן ז"ל בפעילות מבצעית בבית לחם, בגיל 19, ארבע וחצי חודשים לאחר שהתגייס והגשים את חלומו להיות צנחן.
"הייתי לבד בבית כשהגיעה הדפיקה בדלת", נזכר שמואל, "נציגי צה"ל אמרו לי שגיא נהרג ואחד מהם מיהר לברז והביא לי לשתות כוס מים. התיישבתי על הספה ולא יכולתי לזוז. זה היה רגע קשה. הם שאלו איפה קלרה ועניתי שהיא אצל חברה. נסענו לבית של החברה, נכנסתי וקלרה מיד שאלה אותי: 'מה קרה?'. אמרתי לה שגיא נהרג והיא מיד התעלפה. שפכנו עליה מים, היא התאוששה וביקשה שנקרא לאח שלה הגדול יעקב. כשיעקב בא סיפרנו לו והוא צרח ובכה. להורים של קלרה הודענו רק למחרת. להורים שלי, מרדכי ובוניה, הודענו כבר באותו הערב. שניהם שורדי שואה. כל אחד מהם היה נשוי עם ילדים וכל אחד מהם איבד את המשפחה שלו בשואה. גיא היה הנכד הבכור שלהם. זה היה יום נוראי. מזג האוויר באותו היום היה סוער, אבל בשעת הלוויה השמים התבהרו".
פרידמן ז"ל הונצח באנדרטה לזכר נופלי שכונת אחוזה בחיפה, באנדרטת היחידה במחנה בית ליד ובשני ספרים. שני אחיו, אמיר ורון, שירתו ביחידות מסווגות וגם עשו קורס צניחה. במשך 34 שנים ברציפות קלרה ושמואל הגיעו לטקס ההתייחדות השנתי לחללי חטיבת הצנחנים באנדרטה בתל נוף. השנה, בפעם הראשונה מאז שבנם נפל, הם לא היו בטקס.
"כל הזמן מלווה אותנו ההרגשה שבכל רגע גיא יכנס הביתה. ההרגשה הזו לא עוברת ולא מרימה את ראשינו", מספר שמואל, "הוא כל הזמן חסר לנו. בכל שנה ביום ההולדת של גיא, ב-15 בנובמבר, אנחנו עולים לקברו. אני שמח שהצלחנו להחזיק את המשפחה ביחד. מאז שפרשתי לגמלאות אני פעיל בארגון 'יד לבנים' ויצא לי לראות משפחות שנהרסו בגלל שבנם או בתם נפלו. בכל פעם שאני שומע על חבר שאיבד בן או בת אני יודע מה הוא הולך לעבור".
