20 שנה חלפו מאז מלחמת לבנון השנייה, אבל עבור אל"ם (מיל') נמרוד רגב יש רגעים מאותם 34 ימים בקיץ 2006 שנותרו קרובים כאילו התרחשו אתמול. אז, כמפקד גדוד 9255 של חטיבה 226 – צנחנים במילואים, הוא איבד 13 ממפקדיו, לוחמיו וחייליו: 12 באסון כפר גלעדי ולוחם נוסף בקרב ליד א-טייבה. הכאב הזה הולך איתו עד היום.
ברחבת הכניסה לבית העלמין של קיבוץ כפר גלעדי נערך ביום שישי, 7 באוגוסט, טקס הזיכרון השנתי לחללי הגדוד במלחמת לבנון השנייה. אל"ם (מיל') רגב לא ישב בין הקהל. הוא עמד לצד הבמה, הקשיב לדברים שנאמרו, הביט במשפחות השכולות, חיבק ולחץ ידיים.
כשהגיע תורו לדבר, נעמד רגב מול המשפחות השכולות, מח"ט 226 הנוכחי אל"ם (מיל') ניר שמרי, המג"ד הנוכחי סא"ל א' וחבריו לנשק. בקול נרגש הוא נשא דברים שהחזירו את הנוכחים אל אותם ימים ואל המציאות של מלחמת חרבות ברזל – מילים שקשה היה להישאר אדישים אליהן.
"20 שנים ויום מאז המלחמה ההיא, מאז היום ההוא, מאז השבוע הזה. באבחה אחת איבדנו כאן, במקום הזה, כל כך הרבה חברים יקרים, אחים לנשק, משפחה", פתח רגב את דבריו בקול כואב והמשיך: "ואם לא היה די בכך, גם משעולי הלבנון גבו מאיתנו מחיר נוסף. הזיכרון הוא הכאב שמלווה אותנו מאז 2006. הזיכרון הוא המורשת שהותירו יקירנו אז, באוגוסט 2006, שממשיכה ומשמשת דוגמה ומופת ללוחמים של היום. ביום פקודה הם קמו, עזבו הכול – משפחה, עבודה, חיים – והתייצבו. בעיניים בורקות, בלב חפץ ועם נתינה אין קץ. באו כי קראנו להם, באו כי המדינה קראה להם, סמכה עליהם, נשאה אליהם את עיניה והם נתנו לה את הלב ואת הנשמה, עד הקץ".
משם עבר רגב אל הכאב של ההווה ואל המשפחות שנאלצות גם היום להצטרף למעגל השכול: "אנו נושאים את הכאב ואת החוסר, מאז 2006, אך עדיין אנו נמצאים כאן, בצילה של מלחמה. מלחמה קשה, שפרצה לה בשבעה באוקטובר 2023 ונמשכת עד היום, בלי שסופה נראה באופק. היא התרחשה גם כאן מעלינו, בתוך הלבנון, האוכלת יושביה, והיא עודנה ברצועת עזה, בסוריה ובאיראן הרחוקה. בקרוב וברחוק. מלחמה שטובי הבנים, בסדיר ובמילואים, עדיין נלחמים בה. מלחמה שממשיכה לגבות מאיתנו קורבנות – בנים, בנות, אבות, אחים, נכדים. כל 'הותר לפרסום' פותח לכם, משפחות יקרות, פותח גם לנו, את הפצע הפתוח ממילא, הפצע שמאז מעולם לא הגליד. הלב הכואב מדמם, כמו שרק אתם, משפחות יקרות, יכולות להבין מה עוברות אותן משפחות חדשות המצטרפות אל משפחת השכול. מה הן חשות, כיצד הן נשברות, ואיזה מסע ארוך ומייגע, מתיש ומייסר הן מתחילות לעבור מרגע הדפיקה בדלת. בדיוק כמותכן.
"הזמן עובר, כבר 20 שנה חלפו. הם היו חסרים לנו בשנה הראשונה, השביעית וה-11, אבל כשמונים מספר עגול – זה מכה בפנים. פתאום מבינים כמה זמן באמת עבר וכמה דברים באמת קרו. פתאום מבינים כמה הכאב רחוק, למעשה טרי ומפלח את הנשמות. 34 חודשים חלפו מאז בוקר השבעה באוקטובר. חודשים ארוכים של אש ותמרות עשן ושל לחימה בלתי פוסקת. גם על הגדוד והחטיבה לא פסחה המלחמה. חיילי הגדוד לחמו בגבורה מאות ימי מילואים וימשיכו להילחם".
ואז הגיע רגב אל אחד הרגעים הכואבים ביותר בדבריו, אל חבריו מהגדוד, שנשאו את כאב 2006 ונאלצו מאז לשאת גם את אובדן בניהם במלחמה הנוכחית: "לצערנו, גם על בוגרי הגדוד, אותם בוגרי מלחמת לבנון השנייה, לא פסחה הבשורה הרעה. נמצאים איתנו היום חברים יקרים, אחינו לנשק, שאיבדו את בניהם במלחמת ה-7 באוקטובר, ומכבדים אותנו בנוכחותם. אנו מחבקים אותם אלינו ואל ליבנו ובוכים ביחד איתם. גיל פזי, שהיה קצין ולוחם בגדוד, ואשתו חיותא, אשר איבדו את בנם היקר יוגב בלחימה בעזה; ארז שסלר, לוחם בגדוד בפלוגה ב', ואשתו פרח, שאיבדו את בנם היקר ניצן בלחימה בעזה; מוטי טויטו, לוחם בגדוד בפלוגה א', ואשתו שירי, אשר איבדו את בנם היקר אייל בלחימה בעזה; אשר שומינוב, לוחם בגדוד מפלוגה ב', ואשתו פלורה, אשר איבדו את בנם היקר אייל בלחימה בעזה; עידו רובינשטיין, לוחם בגדוד, ואשתו גלית, אשר איבדו את בנם בן בלחימה בעוטף עזה. יהי זכרם של הבנים ברוך. הם בניכם ולכן הם בנינו, וכמוכם הם יהיו חלק ממשפחת הגדוד לנצח נצחים".
לקראת סיום דבריו פנה רגב שוב אל המשפחות, הבטיח שהזיכרון והליווי יימשכו גם אחרי שהטקס יסתיים — ונפרד ממסורת של 20 שנה: "משפחות יקרות, חברים יקרים. ב-2006 התחלנו את הניצחון בלבנון. נקווה כולנו שהשקט והביטחון יחזרו ליישובי הצפון במהרה בימינו. נתפלל שלא נשמע עוד את המילים 'הותר לפרסום'. שחיילנו, בסדיר ובמילואים יחזרו בשלום לגבולם. נזכיר ונרכין ראש לזכרה של ליזט קרקש, אמו של יוסי קרקש ז"ל, שהלכה לפני פחות משבועיים לעולמה. יהי זכרה ברוך. משפחות יקרות, אנו ממשיכים ונמשיך לחבק וללוות אתכן בכל זמן ובכל מצב. אנחנו מכירים ואוהבים אתכן אהבה ללא גבולות, וללא גבול של זמן. עם זאת, זהו הטקס האחרון. המשפחות, לפחות חלקן אמרו את דברן, ולנו לא נותר אלא להרכין ראש ולהצדיע. עם זאת, בכל שנה, ביום שישי הקרוב ל-6 באוגוסט, נתאסף כאן, נדליק נרות, נאמר קדיש ונזכור.
"שורה ארוכה של אנשים יקרים לקחו את הקמת הטקס והפכו למפעל חיים למען המשפחות, ולהנצחת זכרם של החברים. כל אחד בתורו נתן את חלקו ונתן את פועלו כדי שהמפעל הקדוש הזה יקום ויצליח. לכם אני מוקיר תודה, לכם אני מלא הערכה ולכם אני מצדיע. אני גאה להיות חלק מכם. אני גאה בשושלת המג"דים שבאו אחריי: ניסים, חיליק, שגיא, אחיקם ואורי. כל אחד בדרכו, במשמרת שלו, שמר על הגחלת שלא תכבה. יהי זכרם של יקירכם, חברנו, מבורך לעולמי עד".
קראו עוד:
המפקד ה-45 של גדוד 202 – צפע: סא"ל ג' נכנס לתפקיד בטקס במחנה רעים
סמל הצנחנים קיבל מקום של כבוד בכניסה לבסיס החטיבה בבית ליד
במרחק נגיעה מלבנון: הכירו את מצפה פלוגת פברואר 1981 של גדוד 202
המונולוג קורע הלב של בריג'יט מילוא, 29 שנים אחרי נפילת בנה רס"ן נדב מילוא ז"ל
חמאם אל מליח: הסיפור המלא על הקמת בסיס הצנחנים שהפך ל'גיהינום' של הטירונים
סנור שלא הכרתם: כך נראה הבא"ח המיתולוגי של הצנחנים ב-1992
