בבית העלמין של קיבוץ שדה אליהו התקיימה ביום שלישי, 16 ביוני, אזכרה מרגשת למפקד פלחה"ן צנחנים רב-סרן נדב מילוא ז"ל, במלאת 29 שנים לנפילתו בקרב בלבנון.
במקום הטעון כל כך בזיכרון ובגעגוע, התכנסו יחד אמו בריג'יט מילוא בת ה-79, בני משפחה, חברי קיבוץ, חבריו לנשק, לוחמים ומפקדים ששירתו בחטיבת הצנחנים ומוקירי זכרו, כדי להצדיע לאדם, ללוחם ולמפקד שהותיר אחריו חותם עמוק בלב כל מי שהכיר אותו.
מילוא ז"ל, מפקד פלחה"ן צנחנים, נפל בגיל 24 בהיתקלות עם מחבלים ב-6 ביולי 1997, כשצעד בראש כוח הלוחמים שלו ליד מוצב ריחן בגזרה המזרחית ברצועת הביטחון בדרום לבנון.
במהלך האזכרה נשאו דברים חמישה דוברים, בהם אמו, בריג'יט מילוא, שדבריה נגעו בלב הנוכחים והיו מופת של עוצמה, רגישות, געגוע וכאב.
מעל קבר בנה אמרה האם השכולה, בריג'יט מילוא: "עשרים ותשע שנים. עשרים ותשע שנים של התלבטות קורעת לב – האם לדבר עליך, או לדבר איתך?, הרי מה עוד נותר לספר עליך שלא נאמר? דבּרו עליך כל כך הרבה. ובכל שנה, הלב נשבר מחדש מול האמת המצערת: העולם מסתובב, הזמן עובר, אתה לא השתנית. נשארת צעיר לנצח, קפוא ברגע אחד בזמן. אבל אם לומר את האמת, פשוט קשה לי לדבר עליך בגוף שלישי. אתה הרי לא 'סיפור' שמספרים. אתה חלק מהותי ממני, מהדם שלי, מהנפש שלי. לדבר עליך – זה לדבר עליי.
"ויקטור פרנקל כתב פעם: 'מה שחולף, אינו אובד ללא שוב, אלא נשמר והופך לישות'. אתה לא עבר שנעלם, נדב. אתה ישות חיה וקיימת בתוכי, בכל רגע ורגע. אז נשארה האפשרות השנייה, לדבר איתך, פנים אל פנים, כמו פעם. אבל אז הגרון מתכווץ והנפש שואלת: על מה נדבר, ילד שלי? על המצב במדינה המדממת שלנו? בכל פעם שחייל נוסף נופל, עוברת בי המחשבה המצמררת, המגוננת: 'מזל שהם לא יודעים מה מחכה להם…'. בשנים האחרונות, ההורים השכולים החדשים שמצטרפים אלינו הם בגילך. לפעמים הם חברים שלך, לפעמים חיילים שלך. וזה מפרק אותי, נדב. מפרק אותי לראות איך השלום, שכל כך קיווינו לו, הופך להיות מושג מופשט, משאלה רחוקה שרק שואפים אליה, כמו שפעם, בגולה, חלמו ושאפו אל ירושלים.
"אתה הרי שם למעלה, אמור לראות ולדעת הכול. ובכל שנה אנחנו עומדים כאן, נושאים אליך עיניים ומבקשים: שְמוֹר עלינו, על המשפחה שצומחת בלעדיך ועל המדינה שמחפשת את דרכה. כוון את מעשינו מלמעלה, הרי מישהו השווה אותך למלאך: 'הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים…' אז תהיה אתה המלאך השומר של הדורות הבאים שלנו. אבל המונולוג הזה קשה לי. חותך אותי מבפנים. קשה לי הידיעה שלא אקבל ממך תשובה, שלא אשמע את הקול שלך. קשה לי לעמוד כאן, מולכם, ולהרגיש שאני מדברת אל עצמי, אל החלל, אל השתיקה שלך".
בדבריה ביטאה בריג'יט גם את הכאב על החסר הבלתי ניתן למילוי, לצד הגאווה בכך שזכרו ממשיך לחיות במשפחה ובכל מי שנגע בדמותו: "ובכל זאת, נדב, ברגעים הכי קשים, אני בוחרת להסתכל אחורה. אני נזכרת בך, בהיסטוריה המשפחתית והלאומית שלנו. אני זוכרת שעברנו כעם, כקהילה, כמשפחה, הרבה מאוד רגעים ותקופות מאתגרות – ויכולנו להם. יצאנו מזה. היכולת להסתכל אחורה מהווה עבורי עוגן. לצד עוגן הזיכרון, יש לי עוד מקורות כוח שמחזיקים אותי ומרימים את רוחי: החברים הנאמנים שמקיפים אותי, המשפחה האהובה והעוטפת, האמונה העמוקה בטוֹב, בטוב שעוד יבוא, האמונה באדם – ובבורא עולם שמנהיג את חסדיו. כוחות אלו יחד מאפשרים לי לחיות חיים משמעותיים, למרות האין שממשיך לזעוק.
"במשפחה, האחים שלך, האחיינים שלך, עושים חייל ונושאים בגאון את זכרך, יחד עם המשפחה הרחבה, כל מי שהכיר או שמע עליך הופך לאיש טוב יותר. וחבל שאיני יכולה להראות לך את הודעות הוואטסאפ שקיבלתי רק היום. זה לא מנחם אותי, זה משמח אותי. 'זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית, אך החיטה צומחת שוב' והחיים יותר חזקים מהכול, גם כשאתה כה חסר".
קראו עוד:
ניר ניצן ז"ל, מגיבורי הקרב בגבעת התחמושת, הלך לעולמו – יורם זמוש נפרד מחברו
צלול היה קולו: הסיפור המלא מאחורי השיר 'הייתי נער' של דוד עתיד ז"ל-לוחם בגדוד 28
סנור: כך הוקם הבא"ח המיתולוגי של הצנחנים – עמוס ירון חושף הכול
אלון שטייניץ, שהיה עם נדב מילוא ז"ל באירוע שבו נפל, נשא דברים עוצמתיים והחזיר את הנוכחים אל רגעי הקרב ואל דמותו של המפקד שנשארה חקוקה בו מאז. בדבריו הודה שטייניץ גם לעופר סלע, מי שלקח פיקוד בהיתקלות לאחר שמילוא ז"ל נפגע.
בין הדברים ששטייניץ אמר: "נדב, יש אנשים שלא רוצים להיות באור כדי לא למשוך תשומת לב. לצערך כמה שלא ניסית האור כאילו רדף אותך והיית ועודך מקור אור, מקור לערכים, מקור לרגש אהבה וחיבור שבין אדם לאדם, בצורה הפשוטה ביותר. והאור הזה הדביק את כולנו, דבק בכולנו. בכל אחד קצת אחרת ואנחנו הולכים עם האור הזה שלך ומנסים לתת קצת אור ממך, מאיתנו, לעולם.
"אנחנו מתקרבים לשנה השלושים, ואני עדיין מרגיש שאני בן עשרים. ועוד מעט שלושים שנה של זיכרון ושל געגוע, שבהן אתה מלווה ומהדהד כמו תיבת תהודה שלא מפסיקה לשלוח גלים של קול שאין לו קול. הקול שלך שם תמיד. אתה הסיפור שאינו נגמר, ואור גדול בסיפור הזה שנקרא העם היהודי, הציוני, הישראלי – שמבחינתי הצלחת איכשהו להכיל את כולו באדם אחד. דורות חדשים מגיעים בכל שנה ודורות רבים עוד ישמעו דברים שכחיילים אנחנו זכינו לראות ולשמוע ממך. אפשר למצוא את דמותך בדמותם של חיילי הדור, בדמות האדם ההולך לקרב מתוך ידיעה שיתכן שזו תהיה הדרך האחרונה. דמותך חרוטה בלב הלוחמים הוותיקים והחדשים שנמצאים כאן היום…".
