אהרוני פולטהיים (73) ממושב שדה אילן סוחב איתו בכאב אינסופי כבר 52 שנים את הרגע בו החליט לקחת על עצמו את המשימה הקשה מכל – לבשר להוריו את הבשורה הכי נוראית שיש, את הבשורה כי בנם, אח שלו, סמל אבנר פולטהיים ז"ל, מפקד-לוחם בגדוד 50 בחטיבת הצנחנים, לא ישוב משדה הקרב של מלחמת יום הכיפורים.
52 שנים שאהרוני פולטהיים לא הולך לישון ולא קם בבוקר בלי לחשוב על אחיו הקטן שנפל והוא רק בן 19. מחשבות על חיים שהוחמצו, על הסבל שהוריו עברו ועל התחושה ששום דבר לא באמת מנחם.
לסייע לחברים
סמל אבנר פולטהיים נולד ב-30 באוקטובר 1954 בשדה אילן להוריו רוחמה ומשה זכרם לברכה. אח קטן למאיר ואהרוני.
"גדלנו יחד. רק שנתיים הפרידו בינינו. הלכנו לבית ספר יסודי ביחד וחזרנו ממנו יחד", סיפר אהרוני על השנים שלפני השירות הצבאי, "כבר בגיל צעיר עזרנו במשק. קצרנו ביחד תירס, הוצאנו סלק לפרות ואספנו ביצים מהלול. בתיכון למדנו שנינו בבית הספר החקלאי 'מקווה ישראל'. שם הוא התמחה בענף מכוורות דבורים. הוא אהב מאוד את העבודה הזו למרות שהייתה קשה".
באוגוסט 1972 התגייס אבנר ז"ל לחטיבת הנח"ל. הוא עבר בהצלחה ובהצטיינות את תקופת ההכשרה, יצא לקורס מ"כים ולאחריו קיבל להיות מ"כ בגדוד 50 בחטיבת הצנחנים.
"כמה שבועות לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים גדוד 50 עלה לרמת הגולן. הם ישבו בבסיס באל על", החל אהרוני לשחזר, "יום לפני פרוץ המלחמה התחילה כבר כוננות וכמה לוחמים מהגדוד נשלחו לתל סאקי לתצפת על דרום רמת הגולן. אבנר נשאר בגדוד. ביום שבת ה-6 באוקטובר בשעה 14:00 פרצה המלחמה ואבנר יצא עם כמה לוחמים בנגמ"ש לשער המזרחי של מושב רמת מגשימים לאבטח את פינוי התושבים. הם נשארו שם עד הבוקר. בלילה הגיע לכיוונם רכב סורי משוריין. הם ירו לעברו 'בזוקה' והצליחו לנטרל אותו".
ביום ראשון בבוקר, ה-7 באוקטובר, לוחמי גדוד 50 שהיו בתל סאקי ביקשו חילוץ לאחר שכוחות גדולים של צבא סוריה כיתרו את האזור. שני נגמ"שים מגדוד 50 הוקפצו לסייע לחלץ את חבריהם. באחד הנגמ"שים היה אבנר יחד עם מפקד המחלקה סגן בני חנני ז"ל.
"סמוך לכניסה לתל סאקי, שהייתה אז 300 מטר צפונית לכניסה הנוכחית, נפגע הנגמ"ש של אבנר מטיל סורי", שיחזר אהרוני את הקרב בו נפל אחיו, "בעקבות הפגיעה כל מי שהיה בנגמ"ש קפץ ממנו. במקום החל קרב קשה ומר מול כוחות סורים רבים. רוב חיילי המחלקה של סגן חנני ז"ל נהרגו וביניהם איתן. אחד החיילים שהשתתף בקרב ונפצע בו הוא יאיר פרג'ון, שסיפר איך ככל שחלף הזמן קולות הירי של חבריו הלך ודעך".
נאחזו בתקווה
כשפרצה מלחמת יום הכיפורים היה אהרוני חייל בסדיר בסיירת אגוז. עם פרוץ המלחמה הוקפצה יחידתו לגבול לבנון ולאחר מכן לרמת הגולן. במהלך כל ימי הלחימה הקשה הוא לא ידע שאחיו הקטן אבנר כבר נפל ביום השני למלחמה.
"אחרי שהוכרזה הפסקת אש הפלוגה שלי התמקמה בתל אלמל בפתחת קונייטרה. באחד הימים, כשבועיים אחרי תום המלחמה, הגיעה אלינו למוצב הזמרת דרורה חבקין", נזכר אהרוני באחד הרגעים המטלטלים של חייו, "היא נשלחה לבדר אותנו ולעלות לנו את המורל. לפני שעלתה לשיר היא ניגשה למ"פ שלי חיליק ושאלה אותו אם יש לו חייל בשם פולטהיים. הוא השיב לה שכן ומיד אמרה לו: 'תמסור לו שאח שלו נהרג'. חיליק בא אלי ואמר לי: 'תקשיב, אח שלך אבנר נהרג. סע הביתה. אם תרצה פרטים המ"פ של אחיך איציק כנען שוכב פצוע בבית חולים פוריה'. ככה קיבלתי את הידיעה שאחי נפל".
איך הגבת?
"נסעתי לפוריה לדבר עם המ"פ איציק כנען. הוא שכב במחלקת עיניים. איציק אמר לי: 'תקשיב, שלא יספרו לכם סיפורים שהוא נעדר. אל תיתלו בזה תקוות. אחיך נהרג'. מפורייה נסעתי הביתה לשדה אילן. ההורים לא ידעו כלום וכבר עברו שבועיים מתום המלחמה. לא אמרתי מילה. אחרי שלושה ימים בבית חזרתי ליחידה שלי בתל אלמל. חלפו כמה ימים ואז חיליק בא לי ואמר לי לנסוע הביתה. חזרתי למושב וההורים עדיין לא קיבלו הודעה שאבנר נפל. ברגע הזה הבנתי שאין לי ברירה ונאלצתי לספר להם את מה שאני יודע. אחרי חודש הודיעו שהוא נעדר. הבלגן אז היה נוראי".
איך ההורים הגיבו לבשורה שאבנר נפל?
"בהתחלה הם לא רצו לקבל את זה כי לא הייתה שום ידיעה אחרת. אחרי שאמרתי להם שדיברתי עם המ"פ שלו הם הבינו, אבל בכל זאת חיינו עוד מספר שבועות באי וודאות. רצינו להאמין שאולי המ"פ טעה ושאולי הוא לא ראה טוב ואבנר נפל בשבי. הייתה לנו עוד תקווה שהוא יחזור בחיים. הרבה דברים התרוצצו בראש. בימים שאחרי המלחמה פתחו בתל אביב מקום שהראו בו תמונות של חיילים שנפלו בשבי. אני ואחי הגדול מאיר נסענו לשם, עברנו תמונה אחרי תמונה ולא מצאנו תמונה של אבנר. כחודשיים אחרי שהמלחמה נגמרה נציגי צה"ל הודיעו שאבנר נפל והוא קבור בבית העלמין הזמני בעפולה. אחרי שנה העברנו אותו לקבר בבית העלמין בשדה אילן".
צריך הרבה כוחות לבשר להורים כזו בשורה.
"להביא ידיעה כזו להורים זה איום ונורא. זה מסע כבד שאני סוחב על כתפיי עד היום וזה יישאר עליי עד סוף ימיי. קשה לתאר את ההרגשה הזו במילים"
איזה פספוס
עם הזמן שמעה משפחת פולטהיים מה קרה שם בקרב ואיך אבנר ז"ל נפל. העדויות שפכו אור על הקרב, שהיה קרב גבורה של לוחמים אמיצים, שידעו שלמרות שיש המון כוחות סוריים הם דבקו במשימה לנסות להציל את חבריהם.
איך ההורים התמודדו עם השכול?
"ההורים היו אנשים סגורים מאוד. ישבו בבית ובכו. הם אכלו את עצמם מבפנים. זה היה קשה לראות את זה".
אילו מזכרות נשארו מאבנר?
"קצת תמונות והחברים שלו ממקווה ישראל ומגדוד 50. הם באים מאז לכל האזכרות ולימי הזיכרון. הרעות הזו מפעימה אותי כל פעם מחדש. חברו מהמחלקה אהרון גוטמן מקריית אתא מגיע כל שנה. אבנר היה צריך לצאת ביום הכיפורים הביתה, אבל הוא הסכים להתחלף עם אהרון ביציאה. שהוא יישאר כיפור ויצא הביתה בערב חג סוכות. החיים של אהרון ניצלו בזכות זה שהם התחלפו".
איפה אבנר הכי חסר לך היום?
"הוא חסר לנו כל הזמן. לבן שלי קראנו אבנר על שמו. בחגים ובשבתות אני הכי מתגעגע אליו. אני גר בבית במשק של ההורים וכל יום אני רואה את הבית שבו גדלנו. אני ואבנר ישנו באותו חדר וכשאני נכנס לבית ההורים זה קשה".
52 שנים חלפו. הזמן במעט מרפא את הכאב?
"מבחינתי הזמן נעצר. אני מרגיש כאילו הכול היה אתמול ולא לפני 52 שנה. כבר היו צריכים להיות לו נכדים גדולים. איזה פספוס".
