מה קרה שם לפלחו"ד 890 בוואדי סלוקי ברצועת הביטחון בדרום לבנון בליל ה-11 במאי 1995? על השאלה הזו מנסה הלוחם אמיר הררי לענות כבר 30 שנה ורק בגלל התוצאה הכואבת של אותה היתקלות – נפילת חברו סמ"ר יבגני גלרמן ז"ל.
שלושה עשורים שהאירוע הזה רודף אותו ורק עכשיו מצליח הררי לדבר הכי פתוח שהוא יכול ולהתמודד עם הלילה ההוא בדרום לבנון.
יוצאים למארב
נובמבר 92, בא"ח סנור, צפון השומרון. אמיר הררי בן ה-18 מקיבוץ אפיקים שבעמק הירדן מגשים חלום ומתגייס לפלוגת המסלול של גדוד 890 תחת המ"פ אמיר ברעם, היום סגן הרמטכ"ל. הוא משובץ במחלקה 1 תחת המ"מ אלישע שמיר, שם הוא פוגש לראשונה את יבגני גלרמן מקרית גת.
אחרי שנה וארבעה חודשים מסיים הררי מסלול ועובר לפלוגת החוד של גדוד 890 תחת פיקודו של יהודה לוין. יחד איתו מצטרף לפלוגה ולמחלקת החבלה חברו למסלול גלרמן.
בתחילת אפריל 1995 עולה גדוד 890 לפעילות מבצעית בלבנון ומחזיק את גזרת רכס רמים – הגזרה המרכזית. הפלחו"ד, כבר תחת המ"פ אריק איבגי, מתמקמת במוצב טייבה, מוצב חודר בתוך רצועת הביטחון.
הפלוגה נכנסת מהר לשגרה מבצעית שכללה בעיקר מארבי בטן, פתיחות צירים ומארבי ארטישוק. בתחילת חודש מאי המדינה חגגה את יום העצמאות ה-47, אבל המפקדים והלוחמים במוצב טייבה כבר החלו בנוהל קרב לקראת מארב בנקודה מוכרת – וואדי סלוקי מתחת למוצב קנטרה של צד"ל. תאריך היציאה שנקבע: ליל יום חמישי ה-11 במאי 95'. התקפלות מהמארב: לפנות בוקר של יום שישי ה-12 במאי.
"יומיים לפני היציאה למארב של ה-11 במאי הייתה התרעה שיש מחבלים בגזרה. אז הקפיצו אותנו למארב היטמעות שנמשך 48 שעות", החל הררי לספר, "המארב הזה לא היה קשור למארב שתוכנן מראש. בבוקר ה-11 במאי חזרנו למוצב ואז החלה התלבטות אם להוציא את המארב שתוכנן לאותו לילה או לא. אנחנו חשבנו שזה לא נכון לצאת כי היינו עייפים, אבל הייתה התעקשות מהפיקוד למעלה שנצא. למעשה לא עשינו ממש הכנות לאותו מארב, אבל זה היה עוד מארב בטן שיגרתי שכבר עשינו הרבה פעמים".
מזהים אויב
הכוח שיצא למארב היה בפיקודו של המ"פ אריק איבגי ומ"מ מחלקת החבלה, גלעד גיל, היה סגן מפקד הכוח. עם רדת החשכה הם יצאו ממוצב טייבה והחלו לנוע לנקודת המארב.
"אני ויבגני היינו בכוח בחוליית טס 6. התפקיד שלנו היה לתצפת באמצעי לראיית לילה במטרה לזהות אויב. זה פק"ל יחסית כבד שהתחלקנו בסחיבה שלו", שחזר הררי, "קצת לפני נקודת המארב עצרנו כדי ללבוש בגדים חמים. תוך כדי שאנחנו מתארגנים החוד של הכוח אמר שהוא מזהה משהו. המ"פ אריק החליט שהוא עוצר את העלייה על בגדים חמים והחליט לנוע קדימה לתוך וואדי סלוקי. המטרה הייתה לשפר מיקום כדי לזהות יותר טוב את האויב. תוך כדי התנועה בוואדי שוב היה זיהוי".
לדברי הררי בשלב הזה מחליט מפקד הכוח, המ"פ איבגי, לפצל את הכוח לשניים – הולם ומתריע. "כוח אחד יצא לסריקות וכוח שני בפיקודו של גלעד גיל עלה למקום יותר גבוה כדי לתצפת ולנסות לזהות אויב עבור הכוח ההולם. אני ויבגני היינו בכוח המתריע. התמקמנו בנקודה שצופה על וואדי סלוקי, כשהכוח ההולם נמצא כ-300 מטר מאיתנו. אני ויבגני מיקמנו את הטס-6 והתחלנו לסרוק את השטח. זה היה לילה חשוך בלי אור ירח".
אתם מבינים שאתם רגע לפני היתקלות?
"הייתה דריכות והיה שקט. אחרי כמה דקות הייתי אמור להחליף את יבגני ולהיות על הטס-6, אבל הוא התעקש להישאר עליו. אולי כי היתה אוירה של לפני היתקלות והוא רצה להישאר בתוך העניינים. יבגני היה במצב ישיבה וסרק עם הטס-6. אני שכבתי מימינו ומשמאלו שכב לוחם נוסף. הסתכלתי לכיוון הכוח ההולם, אבל לא ראיתי כלום כי היה חושך מוחלט".
יבגני נפגע
כחצי שעה אחרי שהאירוע החל פתאום מישהו מהלוחמים צעק שהוא מזהה אויב. "היה זיהוי והכוח ההולם יצא להסתערות", משחזר הררי את ההיתקלות, "חלק מהכוח שלנו, המתצפת, ירה לכיוון המקום שבו נצפו המחבלים. אני יריתי שלושה כדורים, אבל אחרים הורידו שם כמה מחסניות".
למה ירית רק שלושה כדורים?
"מהר מאוד הבנתי שאני יורה סתם. לא באמת ראיתי משהו כדי שאמשיך לירות".
כמה זמן נמשכה ההיתקלות?
*"בערך דקה או שתיים של ירי מסיבי. תוך כדי הירי גלעד קרא ליבגני ושאל אותו: 'מה אתה מזהה?', אבל יבגני לא ענה ואז בעצם גלעד ראה שיבגני נפגע בפלג גופו העליון. גיל התחיל לטפל בו ותוך כדי הירי הפסיק. החובש מתן זמיר, שהיה בכוח ההולם, הגיע אלינו מהר והחל גם לטפל בו. כל השאר אבטח את השטח".
אתה מבין אז מה קורה עם יבגני?
"אני מבין שהמצב שלו לא טוב. כוח כוננות עם המג"ד דרור וינברג קפץ מהמוצב והגיע אלינו די מהר. העלינו את יבגני על אלונקה והתחלנו לעלות מתחתית וואדי סלוקי. זו עלייה לא פשוטה. היה קשה מאוד, אבל כמה מאיתנו לא רצו לעזוב את האלונקה. רצינו להגיע למקום בטוח לפני אור ראשון כדי לא להיות חשופים. בשלב הזה שאנחנו מטפסים הבנתי שהוא כבר לא חי. הרגשתי כעס על כל מה שקרה. הייתי גם בהלם. פעם ראשונה שחבר נהרג לידי".
ממרחק הזמן קשה להררי להעריך כמה זמן לקח להם לעלות מהסלוקי, אבל כשהם עלו מהוואדי חיכו להם נגמ"שים. "הכנסנו את יבגני לאחד הנגמ"שים ורק אני עליתי לנגמ"ש הזה והתחלנו לנסוע למוצב", משחזר הררי, "הייתי איתו לבד. הרבה רגשות התערבבו לי בנסיעה הזו. הייתי עצוב וגם עצבני וכועס על זה שהוא נהרג. רוב הזמן בנסיעה הסתכלתי על האלונקה בה שכב יבגני. כשהגענו חזרה למוצב טייבה התפרקתי ובכיתי. גם היו שם כבר מלא קודקודים שעשו לנו תחקיר קצר וראשוני. אחר כך בארץ המח"ט ישראל זיו ערך תחקיר יותר מקיף. אפילו זימן אותי לשיחה אישית על מה שקרה בהיתקלות".
לא מרפה ממני
מיד אחרי האירוע בו נפל גלרמן ז"ל המשיכה פלוגת הפלחו"ד לעשות מארבים ואפילו המון. גם הררי המשיך לצאת לפעילויות ומשימות בגזרת טייבה. בנובמבר 95 השתחרר ויצא לחיים האזרחים, אבל נפילתו של גלרמן ז"ל לא נתנה מנוח לנפשו.
"האירוע הזה יושב לי מאז בבטן. יבגני היה צריך לחזור חי מהמארב הזה", אמר הררי בקול חנוק, "אחרי ההיתקלות נערכו במקום סריקות שלא מצאו ממצאים שפגענו במחבלים. שנים חשבתי על זה שהיינו אמורים להתחלף קצת לפני ההיתקלות, בדיעבד אותו כדור שפגע בו היה יכול לפגוע בי. הוא היה אמור להשתחרר אחרי המארב הזה. ההחמצה של חיים שהיו יכולים להיות זה משהו שלא מרפה ממני. זה היה מוות מיותר וזה אוכל אותי עד היום".
על הקשר ביניהם סיפר הררי: "יבגני ואני היינו ביחד מסנור. שם הכרנו. אותו פריקסט ואותה מחלקה. אחר כך המשכנו יחד לפלחו"ד למחלקת חבלה. יבגני היה חייל טוב. אחד שאפשר לסמוך עליו. כאדם היה לו לב רחב. תמיד עזר ובכל דבר שהיה צריך בפלוגה הוא היה הראשון להתנדב. הוא בלט בזה. הוא לא היה אחד שזורק. הכול עשה בצורה הכי טובה שהוא יכול. יבגני לא היה חייב לצאת לאותו מארב כי הוא היה כבר לפני שחרור. הוא היה יכול להישאר בחמ"ל, אבל הוא רצה לעשות פעילויות מבצעיות עד הרגע האחרון שלו בצבא".
בשנים הראשונות לאחר נפילתו של גלרמן ז"ל הררי לא הגיע למשפחתו. רק בשנת 2001 הגיע בפעם ראשונה. "הרגשתי שקשה לי להתמודד עם זה. אחרי כמה שנים הרגשתי שאני חייב לעשות משהו להנציח אותו ויזמתי את מרוץ קרית גת על שמו. ארגנתי אותו במשך כ-10 שנים ועד היום אני רץ בו. לפני כמה שנים החבר'ה מהפלוגה גם הוציאו ספר לזכרו. נשארנו בקשר קרוב עם המשפחה ולא רק בימי הזיכרון. אבא של יבגני נפטר לאחרונה ממחלה קשה וכולנו הגענו להלוויה. יבגני יישאר בליבי ובמחשבותיי לעד".
תגובה אחת
יבגני היקר. יהי זיכרו ב ר ו ך!
היה ילד, איש, לוחם נשמה גדולה.
חייל חלום למפקדים וחבר אמיתי לחברים למחלקה.
תודה הררי על השיתוף.
חיבוק גדול!