הרבה שנים אחרי שפשט את מדי הצנחן והמשיך הלאה בצה"ל ולאחר מכן כאזרח הימים ההם, כשהיה אחת הדמויות הדומיננטיות בגדוד 890, מלוות אותו כל הזמן. יעקב אדרי היה בין השנים 1989-1995 הרס"ר של גדוד אפעה. שש שנים אינטנסיביות של אימונים, פעילויות מבצעיות, חילופי מג"דים, התמודדות עם שכול, דאגה לחיילים, חוויות שנצרבו עמוק ועבודה מסביב לשעון. לאדרי, כמו כל הרס"רים לפניו, הייתה מונחת מול העיניים תמיד משימה אחת חשובה – להמשיך את השרשרת המפוארת של הגדוד ככוח מבצעי מוביל ומצטיין.
להיות צנחן
אדרי נולד בשנת 1963 בעכו לרחל, שעלתה לארץ מטורקיה ולמשה שהגיע ממרוקו. אח בכור לדוד, עופר ויוכבד. הוא גדל בשכונת עכו מזרח, שכונה של שיכוני רכבת, למד בבית הספר היסודי א.ד גורדון ובחטיבת הביניים דרסקי. בכיתה י' עזב את הלימודים ומאותו הרגע בילה את רוב זמנו ברחוב ובמשחקי כדורגל עם חברים.
כשהתקרב גיוסו לצה"ל החליט אדרי שהוא רוצה לעשות שירות משמעותי ולתרום למדינה שאותה הוא כל כך אוהב. "גדלתי על ערכים של לאהוב את המדינה ולהיות גאה בה", סיפר אדרי, "רוב החבר'ה בשכונה לא התגייסו ליחידות קרביות או לא התגייסו בכלל, אבל אחד החברים שכן התגייס היה צנחן. יום אחד ראיתי אותו עם הנעליים האדומות, הכנפיים והכומתה האדומה וזה עשה לי את זה. מיד אמרתי לעצמי: 'אני רוצה להיות צנחן'".

במאי 1981 הגיע הנער המורעל וחדור המוטיבציה מעכו לבקו"ם וביקש להתנדב לחטיבת הצנחנים, אבל קצין המיון חשב אחרת. "הקב"א שלי לא הייתה גבוהה אז הוא שם אותי במוקפאים", משחזר אדרי את הימים הראשונים בצה"ל, "באחד מימי ההמתנה לשיבוץ ראיתי בבקו"ם את גרשון ג'רי יצחק. תפסתי אותו בחולצה ואמרתי לו: 'אני רוצה להיות צנחן בכל מחיר'. הוא ביקש ממני להירגע. התעקשתי ולבסוף הייתה לי שיחה, בדיקות רפואיות והתקבלתי לצנחנים. הגעתי לסנור, כשאצלי היה בראש שצנחנים זה אקשן ומיד אני מגיע ומתחיל לחסל מחבלים, אבל האמת היא שמצאתי את עצמי עם טוריה מנכש עשבים".
החלום של אדרי התגשם. הוא שובץ בפלוגת המסלול מאי 1981 של גדוד 890 תחת פיקודו של יצחק ג'רי גרשון. בפלוגה הוא שובץ במחלקה 2 תחת פיקודו של המ"מ מיכאל כהן ממושב דבורה והמ"כים אבי הללי מדימונה, רמי חכם מקרית טבעון וישראל סזאביץ'.
גאווה גדולה
המסע של אדרי בחטיבת הצנחנים בכלל ובגדוד 890 בפרט החל כאמור בטירונות בסנור, המשיך בלחימה קשה וכואבת במלחמת לבנון הראשונה ולאחר מכן בתפקיד רס"פ בפלוגות מסלול ובפלוגות ותיקות. הוא זכה לשבחים רבים ולהערכה עצומה על תפעול המנהלות, הדיוק המשמעתי, הסדר, הארגון, היחס האבהי לחיילים וגם על הניסיון הקרבי שלו.

רשימת מפקדי פלוגות המסלול בגדוד 890 שביקשו אותו כרס"פ כוללת את אורי יעקבי (נובמבר 1982), מיכאל כהן (מאי 1983), אבי זהבי (מאי 1984), יריב אבישר (פברואר 1985) ושי כהן (אוגוסט 1987).
השנים כלוחם וכרס"פ יחד עם הניסיון הרב שצבר הובילו אותו בשנת 1989, לאחר שסא"ל בני גנץ סיים לפקד על גדוד 890 ואת מקומו תפס סא"ל אבי רוטשטיין, לתפקיד שהיה מבחינתו השיא – רס"ר גדוד אפעה.
"נשארתי בקבע כי אהבתי את האקשן של הגדוד", הסביר אדרי למה נשאר בצבא, "הייתה לי גיחה קצרה לאזרחות אבל מ"פ מסלול אוג' 87 שי כהן מקיבוץ גדות שכנע אותי לחזור. הסמ"פ שלו היה דרור וינברג שהגיע מסיירת מטכ"ל. לא היה לו מושג מה זה גדוד. אני חנכתי אותו בגדוד 890 והפכנו לקרובים מאוד. יצאתי לקורס נגדי משמעת ולאחריו הייתי הרס"פ של פלוגת המסייעת שעליה פיקד דרור ויינברג".

אדרי נכנס להיות הרס"ר של גדוד 890 במקומו של חברו למסלול מאי 81' איציק עמיאל (עבר להיות רס"ר גדוד 101) ומבחינתו זה היה רגע מרומם ביותר. "זה היה תפקיד שחלמתי עליו. תפקיד גדול. התרגשתי מאוד", נזכר, "האמת שכשנכנסתי לתפקיד לא ידעתי אם אוכל לעמוד במשימה הזו. להיות רס"ר 890 זה להיות האבא והאמא של הגדוד. תפקיד עם המון אחריות ומחויבות. זה גם לחנך, להתוות דרך ולדאוג למשמעת. הרגשתי גאווה גדולה. ההורים היו גאים בי. זה לא היה מקובל אז במקום שבו גדלתי בעכו. כשהייתי מגיע לבית הוריי עם רכב צבאי זה כאילו נשיא ארה"ב הגיע. החזיקו ממני".
זכות ומחויבות
בימים הראשונים כרס"ר קיבע אדרי את מעמדו מול כול גורמי הגדוד החזקים – מהמג"ד ועד אנשי הקבע הוותיקים. דאג לייצר סביבת עבודה עם מעט מאוד משחקי כח ואגו.

יעקב אדרי, ספטמבר 2024. רכש הרבה חברים לחיים בגדוד 890 | צילום: אתר האדומה
"הראייה שלי כרס"ר כלפי הלוחמים וחיילי המפקדה היתה עם הרבה כבוד", סיפר אדרי בגעגוע, "היו לי דרישות משמעת חמורות. זה היה קו אדום אצלי. הקפדתי גם על סידור הפלוגות, הופעה, מסדרי בוקר, גילוח-צחצוח וייצוג הגדוד. מי שעבר את הקו האדום חטף. היה לי משפט מאיים כשמישהו הסתבך איתי: 'חליאה לאללה ולהקתו'. מצד שני הדלת שלי תמיד הייתה פתוחה לכל בעיה. תמיד הקשבתי ועזרתי. הייתי קשוח ודרשתי משמעת, מקצועיות ועבודה קשה, אבל כשהייתה בעיה ידעו שאני זה שאפתור אותה. הרבה חיילים ומפקדים עד היום מוקירים לי טובה. רכשתי המון חברים בגדוד. העבודה עם המ"גדים הייתה שונה מאחד לשני. יש כאלה שנתנו לי יותר חופש פעולה ואחרים יותר ישבו לי על הראש. כולם דרשו שהגדוד יהיה מתוקתק ושלא יהיו תלונות במשטרה צבאית".
מה הכי אהבת בלהיות רס"ר 890?
"לחנך ולהדריך לוחמים ומפקדים. לא הייתי מדבר איתם רק על צחצוח נעליים, גילוח, טופס תלונה, עמוד דום ועמוד נוח. באתי עם מטען של לוחם ולכן גם חינכתי קצינים. אף אחד לא היה יכול להתנשא עלי. לא על אחד שעבר מלחמה, היתקלויות ורץ קדימה. הייתי במצבים הכי קשים ובמקומות הכי מסוכנים. הקצינים העריכו אותי. ידעו שיש לי היסטוריה של לוחם ולא אחד שגדל כאיש מפקדה. לכן הם קיבלו את ההערות המקצועיות שלי. רציתי שכולם יהיו לוחמים טובים ושהגדוד יהיה המוביל בחטיבה. שתמיד יהיה בטופ. לשרת בגדוד 890 זו הייתה זכות ענקית וחובה ענקית. גדוד עם דרישות גבוהות. לא מקום להיות בו חפיפניק. תמיד לעשות את הכי טוב והכי מקצועי. לפני כל משימה שנתתי לחיילים לעשות, כמו לבנות אוהלים במחנה תקוע או להקים מטבח, הייתי אומר להם את צמד המילים 'קדימה הסתער'".

ההצלה והטראומה
במשך שש שנותיו כרס"ר אפעה עבר אדרי חמישה מג"דים – אבי רוטשטיין, גדי שמני, יאיר גולן, רחמים כהן ודרור ויינברג – חוויות רבות, מקרים מצערים, שמחות ואירועים בלתי נשכחים.
בקיץ-סתיו 1991 גדוד 890 תחת פיקודו של סא"ל גדי שמני היה בקו לבנון בגזרה המערבית. מפקדת הגדוד ישבה במוצב זרעית, שנמצא סמוך למושב. שני אירועים מאותו תקופה נצרבו לאדרי בזיכרון.
"בכל פעם שעלינו לתעסוקה מבצעית בלבנון היה לי אפוד מדוגם וקפצתי לכל אירוע מבצעי", סיפר אדרי, "יום אחד בזמן שישבנו במוצב בזרעית התקבלה ידיעה מודיעינית שיש חוליית מחבלים בג'בל בציל מול זרעית. היתה הקפצה ואני מיד עליתי על האפוד והצטרפתי לנגמ"ש של גדי המג"ד. הגענו למקום ותוך כדי סריקת השטח נתקלנו בחוליית מחבלים שהסתתרה בעשבייה. צעקתי לגדי שחייבים להסתער. אני וגדי זרקנו רימונים ויצאנו להסתער. הרגנו מספר מחבלים. גדי רצה שאקבל צל"ש, אבל אמרו לו שאין סיבה כי כך מצופה ממי שגדל בצנחנים כלוחם".

האירוע השני קרה באותו קו זרעית, ביום שני ה-30 ביולי 1991, כשבשעת ערב הוכרז פרש טורקי על גדר המערכת. "יש אירוע מבצעי אני קופץ. רס"ר לוחם. היה חשש לחדירת מחבלים, רצתי מהר לרכב החפ"ק של גדי שכלל את הלוחם ארנון שמואלביץ', הנהג-לוחם אלעד רוטהולץ והקשר יאיר כהן, אבל לא היה לי מקום כי גם הגשש והקש"א עלו איתו ברכב. המג"ד יצא במהירות מהש"ג לזירת האירוע ואני לקחתי את הרכב של קצין האפסנאות אבי מוטלה. יחד איתי היו ברכב החייל שלי אסף סיגאווי מעפולה והקצין מנחם מנדלוביץ. אני מגיע לנקודה של האירוע ושם אני פוגש את נועם תיבון שמיד אמר לי: 'קרה אסון. אין מחבלים'. שאלתי אותו: 'מה קרה?' והוא ענה לי: 'גדי הדרדר לתהום'. אגב האלוף אבי גיל היה אז חייל בט"שית באירוע הזה.

"ירדתי במהירות לוואדי והגעתי לרכב", המשיך אדרי לתאר את אותו יום שחור, "המראה היה קשה. במשך 45 דקות ביצענו בגדי החייאה. החובשים צעקו לי שאני חייב לפתוח לו את הפה. נאבקתי עם גדי כדי להציל את חייו. נלחמתי לפתוח לו את הפה ותוך כדי התחלתי לבכות. נלחמתי בגדי כשאני ממרר בבכי עד שהצלחתי לפתוח לו את הפה. זה הציל את החיים שלו. צוות של 669 הגיע עם מסוק, העברנו אליו את גדי שהיה בסכנת חיים. עשרה ימים הוא היה מחוסר הכרה. נשארתי לאסוף את כל הציוד מהרכב שהיה מרוסק לגמרי. האירוע הזה הוא עבורי טראומה. לצערנו אלעד רוטהולץ ז"ל מקריית אונו נהרג. היה לוחם טוב, שתמיד רץ ראשון. למחרת הייתי צריך לארגן את טקס הלוויה שלו".
באים בחלומות
בשנת 1995 סיים אדרי את תפקידו כרס"ר גדוד 890 ויצא ללימודים. בינתיים הוא התחתן עם רונית ונולדו להם שלושה ילדים רחל, דניאלה ונועם-משה. לצנחנים הוא לא חזר ואת המשך שירותו בצה"ל עשה כרס"ר פיקוד העורף וכרס"ר מחנה סירקין. באוקטובר 2004 השתחרר מצה"ל.

"חטיבה 35 היא החטיבה המובילה בצה"ל. חטיבה עם דרישות גבוהות. בכל יום ובכל שעה צנחן צריך להוכיח את עצמו", אמר אדרי בגאווה, "אין דבר כזה לעשות משהו ולשבת על זרי הדפנה. זו חטיבה תובענית שמשרתים בה הטובים ביותר – לוחמים, נגדים ומפקדים. ולצד זה אני לא שוכח את אלו שנפלו. זו רשימה של המון אנשים שבאים לי לא מעט בחלומות. ימי הזיכרון זה יום קשה. נפילתו של אל"ם דרור ויינברג ז"ל גמרה אותי וגם נפילתם של רס"מ משה אללי, יניב לוי, אמיר ונדר וישראל ויצמן זכרם לברכה".
היום מתגורר אדרי בפתח תקווה עם משפחתו ומתמודד עם מצב בריאותי קשה: "אני חולה באי ספיקת כליות ובאי ספיקת לב. אני עובר טיפולי דיאליזה. לא מעט חברים מהגדוד תומכים ומלווים אותי עד היום. אני רק מרים טלפון ואנשים מתייצבים".