40 שנה עברו מאז נפל סמ"ר אריה טובול, לוחם בגדוד 890 של חטיבת הצנחנים, בקרב בלבנון סמוך לכפר מג'דל זון והוא בן 20 בלבד. מאז אותו יום, עבור אחותו ד"ר הילה מיקולשיק, החיים השתנו לתמיד. עכשיו היא מדברת על האח שאיבדה ועל החיים לצד האובדן.
זה סיפור על לוחם צנחנים שנפל בארץ הארזים, על אחות שממשיכה לזכור גם אחרי ארבעה עשורים וגם על קרב בלבנון בו כוח צנחנים נדרש לקבל החלטה בתוך שניות, בין אש לאזרחים ובין מלחמה לאנושיות.
הילד שהפך ללוחם צנחנים
אריה ז"ל היה בנם הבכור של זוג עולים ציונים. אביו ז'ק עלה מאלג'יר ואימו קלר הגיעה ממרוקו במסגרת תוכנית לקיבוצים. הם נפגשו בצרפת, התאהבו ועלו יחד לארץ לקיבוץ משאבי שדה. שם נולד אריה – הילד הראשון של הגרעין.
"אריה היה ילד יפהפה, עם עיניים כחולות מאוד בולטות. הוא ממש דמה לפול ניומן. אמא החליטה לקרוא לו אריה על שם גיבור הסרט אקסודוס – ארי בן כנען", סיפרה ד"ר מיקולשיק, "הוא היה ילד שובב, שובה לב וכריזמטי, אחד שמיד כובש את כולם. בקיבוץ הוא היה מפונק ואהוב מאוד, סוג של 'הילד של כולם'. אחרי שנה ושלושה חודשים אני נולדתי. גדלנו בלינה משותפת בבית הילדים עד גיל חמש, אבל אריה כל הזמן ברח משם. לא משנה מה ניסו לעשות הוא פשוט חזר לבית ההורים או לבית של סבתא שלנו ז'וליט טובול, שגם היא הייתה בקיבוץ. היה בו משהו עצמאי כזה, אבל גם מאוד קשור למשפחה".
גדלתם צמודים בגיל איזו מערכת יחסים הייתה לכם?
"הקשר בינינו היה מאוד חזק, כמעט כמו תאומים. עשינו הכול יחד: שיחקנו, רבנו, צחקנו והשתוללנו. יש לי עד היום צלקת במצח ממשחק שלנו – הכדור נפל מאחורי הארון, שרנו 'הכדור מתחת לארון', השתוללנו, נפלתי ונפצעתי. זו ממש מזכרת ממנו. כשהייתי בערך בת חמש עברנו לבאר שבע. ההורים עבדו כל היום ואנחנו היינו 'ילדי מפתח', שמסתדרים לבד. זה גם חיזק מאוד את הקשר בינינו. כשהיינו בני 14-15 נולד אחינו הקטן אורי. אני רציתי אחות, אבל אריה ממש רצה אח וכשנודע שזה בן הוא פתח את החלון, גרנו בקומה השלישית בבניין, וצעק לכל השכונה: 'יש לי אח. יש לי אח'. הוא היה מאושר".
איך התחיל הקשר של אריה לצנחנים?
"אני זוכרת שזה תמיד היה שם הרצון להיות צנחן. דוד שלי, אלי אדגי, היה צנחן ואריה ממש רצה להיות כמוהו. כשהוא הצליח להתקבל הוא היה מאושר. הוא לא היה תלמיד מבריק, אבל הוא היה מאוד פרקטי וספורטאי בנשמה. הוא שיחק כדוריד באליצור באר שבע ואפילו נסע עם הקבוצה לגרמניה. הוא התגייס במאי 84' וכבר אז כל אחד מאיתנו היה במסלול שלו. אני הייתי בגרעין נח"ל בקיבוץ וכמעט שלא נפגשנו".
בבית לא חששו כשהוא עלה לפעילות מבצעית בלבנון?
"לא היו חששות בבית, למרות שהוא היה בלבנון. הייתה מין תחושת ביטחון כזאת, אפילו אופוריה, שאנחנו משפחה שהכול בה טוב, ששום דבר רע לא יכול לקרות לנו. בכלל לא העליתי על דעתי שמשהו יכול להשתבש. אני זוכרת את השבת האחרונה שנפגשנו. לא היה בה משהו מיוחד ולמחרת הוא חזר ללבנון. כשהוא שוב פעם היה אמור לצאת שבת הוא התקשר וביקש מאמא שתכין לו קוסקוס".
הרגע שבו הגיעה הבשורה
ב-31 ביולי 1986, כוח ממסייעת 890 יצא לסיור סמוך לכפר מג'דל זון בדרום לבנון. סביב השעה 07:00 הבחין הכוח בשני חמורים עמוסים משא כבד ושלושה ילדים כבני עשר נוהגים בהם. לאחר מכן הבחינו לוחמי הצנחנים בשני מחבלים מסתתרים מאחורי הילדים והם מיד התפזרו בשטח, תפסו עמדות ונערכו להסתערות. רגע לפני שפתחו באש צעק מפקד הסיור ללוחמים כי בשום אופן אין לפגוע בילדים. המחבלים פתחו באש ראשונים, טובול ז"ל נפגע בחזה ונהרג. מיד ניתנה פקודת ההסתערות והמחבלים חוסלו. הילדים והחמורים לא נפגעו. למחרת, בבית העלמין בבאר שבע, הובא טובול ז"ל למנוחות.
"את הבשורה על נפילתו של אריה קיבלתי במחנה 80, שם הדרכתי טירוניות", משחזרת ד"ר מיקולשיק, "שבוע לפני כן שכחתי את הנשק בחדר והקצינה שלי כעסה אליי ואז היא באה פתאום, נכנסה אלי לחדר ואמרה לי שמפקדת הבסיס רוצה לדבר איתי. בכלל לא חשבתי על משהו אחר. הייתי בטוחה שרוצים לעלות אותי למשפט. הגעתי ללשכה של מפקדת הבסיס, נכנסתי, הצדעתי והיא שאלה אם יש לי אח בצנחנים. אמרתי כן ועדיין לא הבנתי. ואז היא אמרה לי: 'אח שלך נהרג בפעולה בלבנון'. פשוט קפאתי. לא האמנתי.
קראו עוד:
חמאם אל מליח: הסיפור המלא על הקמת בסיס הצנחנים שהפך ל'גיהינום' של הטירונים
סנור שלא הכרתם: כך נראה הבא"ח המיתולוגי של הצנחנים ב-1992
אגדת ג'בל – הסיפור המלא: כך הפך חיים עוזיהו לרס"ר המיתולוגי של חטיבת הצנחנים
"בדרך הביתה הדמעות ירדו לבד, אבל הראש כל הזמן ניסה לשכנע שזה לא נכון", המשיכה ד"ר מיקולשיק לשחזר, "כשהגעתי לבאר שבע הבית היה מלא אנשים ואמא שלי הייתה מטושטשת מכדורים. מישהו אמר לי שאני צריכה להיות חזק ולדאוג להורים שלי. זה התפקיד שקיבלתי בגיל 19 ולקחתי אותו ברצינות. מאותו רגע הכול השתנה. ההורים שהיו לי לפני, הם לא ההורים שהיו אחרי. היינו משפחה שמחה, יוצאים לים ולפיקניקים וזה פשוט נגמר".
מה את זוכרת מהלוויה?
"בעיקר את הבכי של המפקדים והחיילים. אנחנו משפחה יחסית מאופקת, אבל הרגע שאבא שלי כיסה את הקבר היה בלתי נתפס. היו שם גם שלוש נשים מבוגרות בשחור שבכו כל הזמן ואני לא יודעת עד היום מי הן היו. אני עצמי לא זוכרת שבכיתי שם, הייתי בהלם. רק שנים אחר כך אחי הקטן אורי, שהיה אז בן חמש, סיפר לי שהוא זוכר אותי נכנסת למקלחת ובוכה לבד. אחי הקטן אורי גדל לתוך השכול, למשפחה אחרת מזו שאני גדלתי בה. תכל'ס אורי גדל לבד. אני הייתי עם השכול שלי וההורים היו עם השכול שלהם".
אחרי השבעה רצו בצבא להקל על ד"ר מיקולשיק ושאלו אותה אם היא רוצה לשנות תפקיד: "אמרתי להם שאני רוצה להיות בצנחנים כמו אריה, אבל אמרו לי שזה לא אפשרי", סיפרה, "הציעו לי תפקיד בגדוד 50 – מש"קית ת"ש ומש"קית נפגעים ואני הסכמתי, למרות שלא באמת הבנתי מה זה אומר. בדיעבד, זה היה תפקיד לא הגיוני למישהי שאיבדה אח חודש לפני כן. הייתי במצב של ערפול חושים מוחלט. לא הבנתי עד הסוף מה עבר עליי, וגם לא ניסיתי להבין. הייתי בתוך שלב כזה של הכחשה. אמרתי לעצמי שזה לא אמיתי, שתכף הוא ייכנס בדלת ויגיד שזו טעות. שום דבר לא נראה לי נכון. הייתי מגיעה לבתי חולים לבקר פצועים ובאחד המקרים ראיתי חייל שנפגע קשה מאוד, שרוף כולו ולא הרגשתי כלום. לא פחד, לא עצב ולא אמפתיה. היום אני מבינה שזה היה מנגנון הגנה של הגוף, אבל אז פשוט הייתי מנותקת. כאילו איבדתי את היכולת להרגיש".
בסופו של דבר הבינו בצבא שהתפקיד הזה לא מתאים לאחות שכולה והחזירו אותה לגרעין שלה. "סיימתי את השירות בלי באמת לעבד את מה שקרה. לא קיבלתי עזרה מקצועית, פשוט המשכתי הלאה".
החיים אחרי האובדן
אחרי הצבא יצאה ד"ר מיקולשיק לטיול הגדול – תאילנד, פיליפינים, נפאל, הונג קונג וסינגפור. אחרי חצי שנה חזרה לארץ והחלה להגשים את חלומה להיות וטרינרית. היא ניסתה להירשם בארץ, אך לבסוף יצאה ללמוד בסלובקיה ובתום הלימודים הגשימה את חלומה.
"עם השנים הבנתי שאריה נוכח בחיים שלי כל הזמן", סיפרה, "בשמחות, בעצב ובהחלטות. לפעמים זה ממש פיזי. אני עוברת ליד בית העלמין ומדברת אליו, כאילו הוא שומע. עברו עשרות שנים ואני חיה והוא נשאר בן 19 וזה תמיד מעלה את השאלה כמה חיים הוא עוד יכול היה לחיות".
חשבת עליו הרבה כל השנים?
"השכול נתן לי פרספקטיבה אחרת על החיים. מצד אחד, זה נותן אומץ, כי אחרי שאתה מאבד אח, אתה אומר לעצמך: מה כבר יכול לקרות? מצד שני, זה גם לקח ממני את הביטחון הזה שהיה לי כשהוא היה שם. הוא היה הגב שלי, מי שתמיד אפשר היה להתייעץ איתו. חסרנו מורגש עד היום, במיוחד בהחלטות גדולות".
איך הנצחתם את אריה?
"הבנות שלי לא באמת הכירו אותו. במשך שנים ניסיתי להגן עליהן ולא לדבר יותר מדי על השכול כדי לא להעמיס עליהן את הכאב. אבל אז יום אחד כשהבת שלי הייתה בערך בת 11, היא אמרה לי שהיא לא רוצה לבוא לאזכרה כי היא בכלל לא מכירה אותו. זה הכאיב לי. היא פשוט נתנה לי סטירת לחי. שם הבנתי שטעיתי ושאם אני לא אדבר עליו הוא פשוט ייעלם. יזמתי סרט קצר עליו שהחברים מהצבא מספרים עליו וגם הבת שלי משתתפת בו. כשהחברים של אחי מהפלוגה הגיעו לגיל 50 עשינו מפגש בבית החייל ברמת גן. גם לזכרו של גיא בן דב ז"ל, שהיה חייל בפלוגת הרבטים של 890 ונפל חודש לפני אחי".
אריה וגיא היו חברים טובים?
"הם היו באותה פלוגה, אבל לא באותה מחלקה. אחרי שאריה נפל המשפחה של גיא הגיעה אלינו הביתה. כל שנה הם היו באים אלינו. בהתחלה לא הבנתי למה, אבל לאט-לאט התחברתי מאוד לבת שלהם, אילנה, והיינו חברות טובות. אחר כך הסתבר לי שכשהבן שלהם נהרג, אחי הגיע אליהם והם עשו יחד מסלול לראות איפה הוא נהרג. אריה זה שדיבר איתם, הסביר להם, סיפר להם על מה שקרה והוא פשוט נכנס להם ללב. ואז, חודש אחרי זה, כשאריה נהרג הם פשוט לא עזבו אותנו. אני זוכרת שכל שנה, בכל אזכרה, הם היו מתייצבים אצלנו. עם הזמן הפכנו להיות ממש משפחה".
החברים של אריה מהצנחנים עדיין בקשר קרוב אתכם?
"אני איבדתי את אריה, אבל הרווחתי פלוגה שלמה. עד היום אנחנו בקשר. הולכים לאירועים שלהם, הם באים אלינו, הילדים שלהם קוראים לאבא שלי 'סבא'. באמת, החברים של אחי לא עזבו אותנו. עברו כבר 40 שנה והם עדיין כאן".
