אל"ם בדימוס עפר כהן, מג"ד 890 בזמן אסון הנ"ד, נושא עימו כבר יותר מ-49 שנים את שמותיהם, פניהם וסיפורם של מפקדיו ולוחמיו שנהרגו בליל 10 במאי 1977. זה היה לילה שנצרב עמוק בזיכרון הלאומי ובחייו האישיים, כשבמהלך תרגיל חטיבתי של הצנחנים בבקעת הירדן התרסק מסוק יסעור ועליו 44 מלוחמי ומפקדי פלוגת מאי 1976 של הגדוד ועשרה אנשי צוות אוויר.
השנים חלפו, אך עבור כהן, היום בן 78, אובדן חייליו לרגע לא נשכח. לקראת ציון 50 שנה לאסון, חוזר אל"ם במיל' עופר כהן בעדות אישית אל אותו לילה נורא, אל ההחלטות שקיבל כמפקד גדוד ואל האחריות שממשיכה ללוות אותו עד היום.
הפיקוד על 890
בקיץ 1976, זמן קצר אחרי מבצע אנטבה, מונה סא"ל עפר כהן למפקד גדוד 890. מפקד חטיבת הצנחנים הסדירה באותם ימים, אל"ם עמוס ירון, בחר בו להחליף את סא"ל נחמיה תמרי. בגיל 29 כהן כבר היה קצין מוערך ובעל ניסיון קרבי עשיר, בין היתר ממלחמת יום הכיפורים וממבצע רודוס, שבו כמפקד פלוגה בגדוד 202 הוביל לכיבוש מספר יעדים באי שדואן. ובכל זאת, הבחירה בו לפקד על 890 הייתה רגע משמעותי במיוחד. זה היה להיכנס לאחד התפקידים הסמליים והיוקרתיים בחטיבה ולהצטרף לרשימה ארוכה של מפקדים שהפכו לאגדות ביניהם אריק שרון, רפאל איתן, דן שומרון, מתן וילנאי ויצחק מרדכי.
"היה מרגש לקבל את הפיקוד על גדוד 890. זה קרה עוד בטרם סיימתי את לימודי בפו"ם", נזכר כהן, 50 שנה אחרי שנכנס לתפקיד, "יש הילה מאחורי הסיפור של הגדוד, אבל גם אם הייתי הולך להיות מג"ד בגדוד אחר אני חושב שהייתה הילה לא פחותה. הייתי כבר קצין מספיק ותיק, עם ניסיון קרבי והערכתי שאוכל לעשות את תפקיד המג"ד בצורה מכובדת".
בימים שכהן נכנס לתפקיד מג"ד 890, פלוגת המסלול מאי 1976 של הגדוד הייתה כבר לקראת סיום הטירונות שהחלה בבא"ח סנור בצפון השומרון. "כשהגעתי לפקד על 890 נערך אימון גדודי ליד ירוחם. שם פגשתי את כל המ"פים וביניהם גם את סרן דודו כוכבי – מ"פ פלוגת המסלול של מאי 1976. מיד הבנתי שלפני קצין ותיק עם ניסיון. גם שמעתי שהוא החליט לחזור לצבא אחרי שסיים לימודי תואר ראשון בפקולטה להנדסה אווירונאוטית בטכניון. הוא הרשים אותי".
שמענו פיצוץ
אחרי כעשרה חודשים, בתחילת מאי 1977, נערכה חטיבת הצנחנים הסדירה לקיים תרגיל חטיבתי גדול בשיתוף חיל האוויר בבקעת הירדן. במסגרת התרגיל, החטיבה כולה תעלה על מסוקים, כאשר כל גדוד יוסק לנקודה אחרת בשטח. לקראת התרגיל, המג"ד כהן ומי שהיה סגנו נפתלי מנדלוביץ' ז"ל הכינו בקפדנות את הפקודות, למדו את היעדים ונתיבי התנועה והכינו את המשימות של כל פלוגה.
"זה היה תרגיל חטיבתי שדימה מלחמה. כל מה שקשור למלחמה תוכנן להיכלל בו", החל כהן לשחזר את הלילה ששינה הכול, "המאהל הגדודי היה בנועימה ליד יריחו. המסוקים, שלושה מסוקים לכל גדוד, נערכו לא רחוק בשטח הטסה. אני עליתי למסוק הראשון של הגדוד יחד עם פלוגת המסייעת שעליה פיקד מתי הררי. הרעיון היה שכל כוח יעלה על מסוק, ינחת בשטח ומיד יתחיל לטפס אל הקומראן. המטרה הייתה לעלות לפסגה כמה שיותר מהר כדי לא לשהות זמן רב במה שנקרא 'שטח נחות'. התכנון שנקבע היה שבסיום הטיפוס מתחילים את השלב הבא: תרגיל 'רטוב', כלומר באש חיה. המסוק שלנו המריא ונחת ביעד. מיד כשנחתנו, ראיתי שהמסוק השני לא הגיע. הקשר שלי או אולי מישהו אחר פנה אליי ואמר לי: 'עופר, שמענו פיצוץ'. אחר כך שאלתי: 'איפה כוכבי? איפה הפלוגה?'. ענה לי מי שדיברתי איתו: 'היא לא אחרינו'. כמובן שעל פי מה שתוכנן התחלנו כבר לטפס למעלה. בשלב הזה עוד לא ידענו שקרה משהו".
מתי אתה מבין שהמסוק של פלוגת מאי 76' התרסק?
"בערך בשליש הדרך לפסגה אמנון ליפקין-שחק ז"ל, שהיה אחד הקצינים האחראיים על התרגיל, התפרץ פתאום לרשת הקשר. עד אז הרשת הייתה בדממה. כי על פי הנוהל כולם שמרו על דממה בקשר. אף אחד לא אמור היה לדבר עד רגע הפתיחה באש. אמנון קרא בקשר: 'עפר?', עניתי לו: 'מה?' הוא שאל: 'זה עפר'? עניתי: 'כן'. ואז אמנון שאל: 'ראית?' עניתי לו: 'לא ראיתי. במה מדובר? החבר'ה פה שמעו משהו'. ואז אמנון עדכן אותי שהמסוק של פלוגת מאי התרסק".
איך הגבת?
"למיטב זכרוני הוא ביקש ממני לשלוח למקום שבו התרסק המסוק את הסמג"ד נפתלי מנדלוביץ' ואת קצין השלישות של הגדוד אברהם גמליאל. לאחר מכן הוא שאל אותי אם אני ממשיך את התרגיל. התשובה שלי הייתה משהו כמו: 'מה השאלה בכלל' והמשכתי לטפס עם החפ"ק שלי ועם פלוגת המסייעת אל עבר הפסגה. אני לא זוכר מה עבר לי בראש באותו רגע או אילו רגשות הציפו אותי. כשהגעתי לפסגה אמנון עלה מולי שוב בקשר וביקש ממני לפגוש את הרמטכ"ל דן שומרון ומפקד פיקוד המרכז יונה אפרתי. הם הגיעו לשטח ונפגשנו שם באיזה מקום. הדבר הראשון שאלוף הפיקוד יונה שאל אותי היה: 'כמה היו במסוק?'. אני מיד הוצאתי מהכיס את השיבוץ הקרבי ועניתי: '44 חיילים'. אם אני זוכר נכון, הרמטכ"ל שאל אותי אם אני מתכוון להמשיך בתרגיל ומיד עניתי: 'אנחנו לא עוצרים'. את המח"ט עמוס ירון לא פגשתי בדיון הזה".
| צילום: יוסי וקנין
44 חיילים שלך נהרגו. איך אפשר היה להמשיך?
"אנחנו צנחנים. היינו בתרגיל במתכונת קרבית וזה היה תרגיל שמדמה מלחמה לכל דבר ועניין. במלחמה לא עוצרים כשיש הרוגים. אסור ללמד חיילים שאם קורה משהו באמצע תרגיל קרבי עוצרים. אני הייתי נחוש ואמרתי את זה גם לאמנון. אחת הבעיות שחששתי מהן בגלל מה שקרה שהחיילים ירעדו, שהם לא יירו כמו שצריך ולא ישמרו על הגזרות. לקחתי על עצמי אחריות גדולה מאוד, אבל ידעתי מה לעשות. התרגיל נמשך כל הלילה. המשימה של גדוד 890 הייתה לכבוש פיתות סוריות וכך עשינו והכול באש חיה. כל הגדודים המשיכו את התרגיל. אחרי שעלה אור ראשון חברנו לנגמ"שים, נסענו קטע מסוים ואז כל החטיבה נעצרה ואנחנו, גדוד 890, עלינו שוב על מסוקים וטסנו לנקודה אחרת. כך התחיל החלק השני של התרגיל. אחרי שנחתנו מעל ים המלח, יצאנו לכבוש באש חיה יעד נוסף".
לנהל בתוך אסון
התרגיל נמשך עוד לילה ועוד יום ובסיומו חזר הגדוד למאהל הגדודי ליד יריחו כדי להתארגן לעלייה לפעילות מבצעית בצפון, בגזרת הר דב. רק שם החל כהן לעכל את גודל האסון. "אחרי התרגיל נסעתי למקום שבו התרסק המסוק. רציתי לראות את המקום המדויק של ההתרסקות, להבין בדיוק איפה זה קרה", סיפר כהן, "כבר בטיפוס לפסגת הקומראן, בלילה הראשון, הבנתי שקרה לגדוד אסון. לא משהו שיכולתי לעכל מהר. אני בטוח שעברו לי כל מיני מחשבות בראש במהלך התרגיל. איבדתי 44 מפקדים ולוחמים. זו הייתה מכה בלתי רגילה. זה לא היה פשוט, אבל כמפקד, היה לי גם חשוב שלצד האבל והכאב הגדול על האובדן הבלתי נתפס להמשיך לנהל את הגדוד מבחינה פיקודית. הבנתי מהר את המצב וקיבלתי מהר החלטות. המסר לכל הלוחמים היה שאין קושי שהם לא עוברים, למרות שזה היה קושי לא פשוט".
איך הצלחת לתפקד אחרי אירוע כזה?
"אחרי התרגיל כולם חזרו למאהל, לסיכום התרגיל ולהתארגן לעלות לקו בהר דב. כמובן שמיד דיברנו גם על האסון: מה קרה, איפה זה קרה ומה עושים עכשיו. היה צריך לראות איך מארגנים את הגדוד מחדש. בגלל שנוצר מצב של חוסר בכוח אדם הייתי עסוק בפתרונות. האם מפצלים פלוגות אחרות? איך משלימים את החסר? לא קיבלתי כוח של פלוגה נוספת ולכן היינו צריכים למצוא פתרונות מתוך מה שיש. ותוך כדי כל זה, האסון ישב אצלי בראש כל הזמן. מה שהייתי צריך לעשות עשיתי, אבל האסון ישב בראש חזק. השכול כל הזמן היה שם".
ספר על פלוגת מאי 1976.
"פלוגת מאי הייתה מאוד מיוחדת. דודו כוכבי המ"פ התאים מאוד לחיילים. הוא היה גם מפקד וגם חבר של החיילים. כולם אהבו אותו אהבת נצח. הם היו הולכים איתו באש ובמים לכל מקום. זה יתרון גדול. זו הייתה פלוגה עם אנשים שהם מלח הארץ, ממש חומד של אנשים. חיילים שהיו נחושים להצליח ולעשות כל דבר הכי טוב מכולם. זו הייתה פלוגה שבמלחמה היא הדבר הכי טוב שיכול להיות למג"ד".
מה אתה הכי זוכר מדודו כוכבי ז"ל?
"חומד של אדם. מאוד רצה לדעת, שאל הרבה שאלות. הוא היה מאוד קול, לא אחד שמתרגש. אדם כלבבי. הוא היה מ"פ עם אופי של חייל. דומיננטי מאוד. החיילים והסגל אהבו אותו מאוד. היה לו אכפת מהם מאוד. דודו והסמג"ד שלי נפתלי מנדלוביץ' היו חברים טובים, ממש כמו אחים".
מפקד לא שוכח
ממרחק של 49 שנים מהאסון, כהן עדיין מצליח לרדת לפרטים ולזכור בבהירות מה קרה. "בהלוויות לא הייתי, אבל בכל סוף שבוע, לפני שנסעתי הביתה, ביקרתי משפחות. ביקרתי את כל 44 המשפחות. ישבתי, הסתכלתי בעיניים וניחמתי. זה נמשך כשלושה חודשים", סיפר כהן, "המשפחות לא באו בטענות, אבל שאלו הרבה שאלות".
היום אתה חושב שהיה צריך להפסיק את התרגיל?
"גם היום לא. במלחמה לא עוצרים כשיש נופלים. עד היום הדיון הזה נמשך האם היה נכון או לא נכון להפסיק את התרגיל. זה ויכוח שכל הזמן עולה. עמוס ירון החליט נכון. במספר הזדמנויות בעבר הבטתי בעיניים לכל מי ששאל אותי למה לא הפסקנו את התרגיל והסברתי שכשנמצאים במלחמה לא עוצרים. כמובן שהיום אם חלילה היה קורה אירוע דומה, היה קשה מאוד להמשיך את התרגיל".
קראו עוד:
הכי סמלי שיש: טקס חילופי מג"ד 890 נערך באנדרטת אוגדת הפלדה (וידאו)
חמאם אל מליח: הסיפור המלא על הקמת בסיס הצנחנים שהפך ל'גיהינום' של הטירונים
סנור שלא הכרתם: כך נראה הבא"ח המיתולוגי של הצנחנים ב-1992
איך התמודדת עם האסון, גם שנים אחרי שפרשת מצה"ל?
"הייתי בכל האזכרות. אין אחת שהפסדתי. גם כשלא הרגשתי טוב, התעקשתי להגיע. הייתי המפקד שלהם, ויש לי אחריות לזכור אותם ולהמשיך לשאת את הזיכרון שלהם. מבחינתי זה גם מסר של דוגמה אישית: מפקד לא שוכח את חייליו שנפלו".
היום, כשאתה עומד מול האנדרטה ורואה את השמות, מה עובר לך בראש באותו רגע?
"אני לא אדם רגשן, למרות שאני כן יודע מתי אני מתרגש. בשנים הראשונות שלאחר האסון היו דמעות. הרבה הורים בכו לי על הכתף ושאלו: 'מה היה? ומה יהיה?' אי אפשר היה שלא להתרגש. כבר 49 שנים שאנחנו מגיעים לגבעת הנ"ד וכל שנה אני עומד מול האנדרטה ואני יודע שזה מה שאני צריך לעשות – להגיע לכאן. צריך להגיע לגבעת הנ"ד כל שנה ובכל מחיר. גם כשלא הרגשתי טוב או בתקופת הקורונה או בזמן מלחמה תמיד הגעתי ותמיד אמרתי לכולם: תגיעו. אין דבר כזה שאני לא אגיע. אין דבר כזה ולכן אני גם אומר לאחרים: כל עוד יכולים לבוא, צריך לכבד את הילדים. אלה הילדים שלנו שנהרגו בבקעת הירדן. אין דבר כזה שלא נגיע לכבד אותם".
מה היית רוצה שהציבור הישראלי יזכור מאסון הנ"ד?
"אני רוצה שתמיד יזכרו את הילדים שלנו שנהרגו שם ושיכירו את הסיפור. אני רוצה שהצבא שלנו יזכור שהיה פה אסון גדול מאוד. אני גם רוצה שהצבא ידע שגם אם חלילה קורה אסון בדרך למבצע – אין דבר כזה שעוצרים את המשימה. זו הגישה של הצנחנים. כמובן שהמפקדים בשטח הם אלה שיקבלו את ההחלטה. כי האחריות מוטלת עליהם והם אלו שבסוף יובילו את הקרב".
