לא עובר יום שאלכס רפופורט (63) לא חושב על אחיו הקטן פיטר ז"ל, לוחם צנחנים בפלוגת החוד של גדוד 101, שלפני שלושה עשורים נפל בלבנון. הזמן רחוק מלרפא את כאב האובדן וגם את החיים שהוחמצו.
ב-13 באפריל 1993 צוות מפלחו"ד 101 יצא לתו"ס באזור מוצב טייבה שברצועת הביטחון בדרום לבנון. במהלך התנועה הרגלית בשטח הכוח זיהה מטען ושניות לאחר שניסה להתרחק ממנו המטען התפוצץ. התוצאה הייתה קשה וכואבת – שלושה הרוגים לכוח: מפקד פלחו"ד 101 רס"ן אלעד בן דוד, המ"מ סגן משה ברי והלוחם-צלף סמ"ר פיטר רפופורט זכרם לברכה. עוד ארבעה לוחמים נפצעו בדרגות שונות.
מאז אותו יום אלכס לא מפסיק להתגעגע לאח היחיד שהיה לו. גם הצער על חיים שנגדעו מוקדם מדי לא מפסיקים לייסר אותו.
אחי הקטן
סמ"ר פיטר רפופורט ז"ל נולד בשנת 1970. בן זקונים להוריו סבינה ומירון ואח קטן לאלכס.
"אני גדול מפיטר בכמעט תשע שנים ובגלל פער השנים בינינו לא הייתי רק אח גדול אלא גם כמו הורה", סיפר אלכס בגעגוע, "אפשר להגיד שגידלתי אותו. ביום-יום הוא היה נשרך אחריי. כשהיו באים אליי הביתה חברים הוא תמיד הצטרף והיה חלק מהחבר'ה למרות שהיה קטן מאיתנו. היה לי כלב מסוג רועה גרמני בשם 'רקס' שפיטר עזר לי לגדל. והוא נכנס כמוני לתחום הקליעה הספורטיבית הרבה לפני שהפך לצלף בצבא. ההורים קנו לו רובה אוויר והוא אהב את זה מאוד. באוגוסט 1980 התגייסתי לצה"ל ואחרי הסדיר עשיתי מילואים בחטיבת הצנחנים הדרומית שועלי מרום. אחרי שהתחתנתי ועזבתי את הבית הקשר כבר לא היה כל כך הדוק, אבל תמיד היינו בקשר מאוד טוב".
מה הביא אותו לשרת בחטיבת הצנחנים?
"שיתפתי אותו בהרבה חוויות וסיפורים מהשירות הצבאי שלי. הוא ידע שאני משרת בחטיבת צנחנים במילואים ויכול להיות שזה השפיע עליו. גם החברים שלו השפיעו עליו. כולם הלכו לשירות קרבי וגם פיטר רצה להיות במקום הכי טוב וככה הגיע להיות צנחן. היינו גאים בו מאוד. זה לא היה לו קל כי מבחינה פיזית הוא לא היה מהחבר'ה הגדולים, אבל הוא היה נחוש מאוד".
זוכר את טקס קבלת הכומתה שלו בגבעת התחמושת?
"כן, אני וההורים היינו. פיטר היה רזה מאוד באותה תקופה. הוא שמח לקבל את הכומתה האדומה, העיניים שלו הבריקו מאושר. הוא היה גאה מאוד וגם אנחנו היינו גאים בו. הוא לא סיפר הרבה על השירות בצנחנים רק אחרי שנפל שמענו סיפורים. פיטר תמיד היה אחד כזה שידע להסתבך איפה שצריך ואיפה שלא צריך. אחד הסיפורים שסיפרו לנו ולא הכרנו הוא על הפציעה שלו בשכם. באחת הפעילויות הוא נפגע בראש מסלע שנזרק מאחד הגגות. פינו אותו לבית חולים ואחרי זמן מה הוא ברח משם חזרה לפלוגה. היום אני עובד בבית חולים שיבא ומנכ"ל שיבא הוא פרופ' יצחק קרייס שהיה באותה תקופה הרופא של גדוד 101. הוא זה שפינה אותו במסוק אחרי הפציעה בשכם ולפרופ' קרייס הוא ברח מבית החולים. עד עכשיו הוא זוכר לו את זה".
החיים השתנו
ה-13 באפריל 1993 התחיל אצל אלכס כעוד יום עבודה שיגרתי בתפקיד מנכ"ל חברה למכשור רפואי. שום דבר באותו יום לא הכין אותו לאותו צלצול טלפון שישנה את חייו.
"ישבתי במשרד ופתאום הטלפון צלצל. אמא שלי הייתי בצד השני של הקו", משחזר אלכס את הרגע בו שמע את הבשורה הנוראה מכול, "בלי שום הכנה מקדימה אמא אמרה לי: 'פיטר נהרג'. היה לי קשה להאמין. מישהו אחר לקח את הטלפון ואחרי זמן קצר תפסתי את עצמי ונסעתי לבית ההורים בבאר שבע. במונית בדרך לבאר שבע דיווחו ברדיו שצה"ל מפגיז יעדים בדרום לבנון. עוד לא פורסם שום דבר על האירוע, אבל אני כבר ידעתי מה קרה. אני לא זוכר שבכיתי באותם רגעים. הייתי עדיין בשלב ההכחשה. הגעתי להורים ושם כבר היו החברים והשכנים. למחרת הייתה הלוויה שבה השתתפו המוני אנשים".
איך ההורים התמודדו עם נפילתו של פיטר?
"קשה. אבא נפטר לפני מספר חודשים ואף פעם לא התאושש מנפילתו. אמא עם אלצהיימר והיא כבר פחות זוכרת מה קורה".
ואיך אתה התמודדת ומתמודד?
"יש הרבה ימים קשים. זה אירוע ששינה את חיי. אני כבר לא מה שהייתי קודם. בכל מצב עולות השאלות מה היה אם פיטר היה חי ואיך הייתה המשפחה שלו. 'מה היה קורה אילו?' – זו שאלה שתמיד עולה".
מתי אתה הכי מתגעגע אליו?
"ביום ההולדת שלו אני הכי מתגעגע אליו. זה יום שבו אני חושב עליו הרבה. נשארתי לבד. לפני 32 שנים הפכתי להיות בן יחיד. פיטר כל הזמן חסר לי".
צעיר לנצח
32 שנים חלפו מאז נפל פיטר ז"ל באדמת לבנון ומאז ועד היום חבריו למחלקה בפלוגת המסלול אוגוסט 1990 בגדוד 101 מגיעים לאזכרות ולימי הזיכרון.
"החברים מהצנחנים מגיעים כל שנה וחלקם מגיע עכשיו גם עם הילדים שלהם. המ"מ שלו במסלול אסף בן אריה לא פספס אף פעם את האזכרה של פיטר".
32 שנים חלפו מה אתה הכי זוכר מפיטר ז"ל?
"פיטר היה אמיץ ושובב. אחד שלא פחד משום דבר. עדיין קשה לי להאמין שהוא איננו. לפעמים אני שואל את עצמי בן כמה הוא היה צריך להיות היום ואיך הוא היה נראה. הוא נשאר צעיר לנצח. אם הוא היה חי היום הילדים שלי היו נהנים ממנו מאוד. כי פיטר היה אדם כייפי. הבן הצעיר שלי 'מטורף' על התחום המוטורי ופיטר היה בין המייסדים של הספורט המוטורי בארץ. הם היו גאים אם היה להם את דוד פיטר".
