בוקר ה-23 ביוני 2014, חאן יונס, מבצע צוק איתן. שישה ימים לאחר שהחלה הפעולה הקרקעית של צה"ל ברצועת עזה נשלח צוות פז, צוות צעיר בפלחה"ן חטיבת הצנחנים, למשימה – לפרוץ לתוך בית שחשוד כבית של פעיל חמאס. זו הייתה המשימה הראשונה של הצוות הצעיר במבצע צוק איתן.
שחר שלו ז"ל ממושב אלוני הבשן ברמת הגולן היה החבלן בחוליית החוד של צוות פז. שלו, שהתגייס עם חבריו במרץ 2013, היה מהלוחמים הבולטים באותו מחזור. הוא בכלל רצה להגיע לשייטת 13, אך כשלא הצליח בחר להיות צנחן, אולי כמו אבא שלו ששירת בגדוד 50 – נח"ל מוצנח (מחזור ינואר 1984).
הכוח של צוות פז הגיע סביב השעה 07:00 לבית החשוד בחאן יונס וניסה לפרוץ פתח מאחד הקירות הצדדים של המבנה. "הם לא הצליחו לפתוח פתח מהקיר של הבית כי הוא היה מבטון מזוין", משחזר האב השכול שמעון את האירוע ששינה את חייו וחיי משפחתו, "הוחלט לפוצץ את דלת הכניסה למרות שמלכתחילה הם לא רצו לפעול כך. הם הגיעו קרוב לדלת כשמפקד הצוות סגן פז אליהו והלוחמים סמ"ר שחר דאובר וסמ"ר ליליק-לי מט חיפו מקדימה. שחר החל להתכונן לביצוע פעולת החבלה וברגע שהוא הוציא מטען חבלה מתיק הגב של חברו אמציה פנטסהיים התרחש פיצוץ".
זה היה פיצוץ עז. מטען רב עוצמה, שכלל מסמרים וברגים, הופעל על הכוח. ליליק-לי מט ושחר דאובר זכרם לברכה נהרגו במקום. המפקד פז אליהו ז"ל נפצע אנושות ולאחר מספר דקות נפטר. שחר שלו נפצע אנושות.

"שחר נפל על אמציה וככה הציל את חייו", המשיך שמעון לספר, "זה היה מטען גדול. 18 לוחמים נפצעו. למעשה כל מי שעמד בטווח של 200 מטר נפצע. מיד אחרי הפיצוץ החלו לזרום כוחות לזירת האירוע. הרופא של מגלן ד"ר גיא היה הראשון להגיע ולהגיש טיפול ראשוני לפצועים. מח"ט הצנחנים אליעזר טולדנו התעקש להנחית מסוק כדי לפנות מהר את שחר לבית חולים".
הפציעה של שלו הייתה קשה מאוד והוא היה בסכנת חיים, בעיקר בגלל שהוא איבד המון דם. "ברגע שהמסוק נחת בסורוקה קיבל אותו מנהל מחלקת הטראומה פרופ' גדי שקד. הוא מיד הבין את מצבו, עשה לו חתך בבית החזה ועיסה לו את הלב ביד. שחר הגיע לחדר ניתוח ומיד קיבל 25 מנות דם. אני ונעמי הגענו לבית החולים בצהריים ולפנות ערב עדכנו אותנו שמאחר ואי אפשר לעצור את הדימום המצב מחייב לקטוע לו את רגל שמאל. אחרי שלושה שבועות קטעו לו גם את רגל ימין. כל התקופה הזו הוא היה מורדם ומונשם".

הפרידה וההבטחה
אחרי ארבעה שבועות מיום הפציעה הועבר שלו לבית חולים רמב"ם לנסות טיפול בתא לחץ. שבוע וחצי אחרי המעבר לרמב"ם מצבו הדרדר. "הרופאים קראו לנו, אמרו שאין יותר מה לעשות והמליצו שכדאי לנתק אותו מהמכשירים כי גם הם כבר לא עוזרים. למעשה שחר נפטר מהפציעה בגלל איבוד דם".
איך נפרדתם ממנו?
"זה היה ביום ראשון, יום לפני ה-1 בספטמבר. באתי לבית חולים בשבע בבוקר ומנהל יחידת טיפול נמרץ קרא לי לשיחה בה הסביר לי את המצב. התקשרתי לנעמי וקראנו לכל הילדים להגיע. אני נעמי וארבעת הילדים הגדולים עמדנו סביב המיטה שלו ובפעם הראשונה סיפרנו לו ששלושה חברים שלו נהרגו. הוא לא הגיב. שרנו פרקי תהילים והבטחנו באותו רגע לאח הצעיר שלו, שהיה אז בן 18, שלא נעמוד בדרכו ושיעשה מה שהוא רוצה בשירותו הצבאי. הבטחנו לשחר שנמשיך להיות כמו שאנחנו – משפחה חזקה, שמחה ומטיילת. אני ואחד הילדים נשארנו איתו לבד. הרופאים באו, ניתקו אותו מהמכשירים והוא נפטר, שלושה שבועות לפני שחגג את יום הולדתו ה-21".

חרוץ ומדרבן
שחר ז"ל היה הילד השלישי מתוך שבעה של נעמי ושמעון. עלם חמודות עם חיוך שובה לב, תמיד שמח ואוהב חברים. "שחר היה שובב למדי. ילד שגרם לאחרים לצחוק", תיאר שמעון את אופיו של בנו, "היו לו קשיי קשב וריכוז ולכן שום דבר בלימודים לא הלך לו בקלות. מצד שני הוא היה ילד עם המון כוח רצון. לכן הוא גם הצליח. כששחר רצה משהו הוא עשה מאמץ והצליח. שחר לקח על עצמו משימות ובכולן עמד. למשל לעשות תעודת בגרות. הוא היה ילד עם המון חברים. בהלוויה אמרו לנו 10 אנשים ששחר היה החבר הכי טוב שלהם. הוא אסף לעצמו חברים מכל מיני מקומות. הוא רצה לעשות טוב לאנשים. חרוץ ומדברן אחרים לעשות".
מתי הייתה הפגישה האחרונה איתו לפני שנכנס ללחימה ברצועת עזה?
"כשהחל מבצע 'שובו אחים' למציאת שלושת הנערים שנחטפו הוא הוקפץ מהבית. זה היה בשבת בבוקר. אחר כך הוא בא לעוד שבת כי הוא היה נציג היחידה באזכרה לזכר נדב מילוא ז"ל וזו היתה הפעם האחרונה שראינו אותו. לפני שנכנס לעזה, בשטח כינוס, הוא התקשר, אמר שהוא אוהב אותנו ושלוקחים להם את הטלפונים".
הגעגוע והכאב
עשר שנים חלפו מאז ה-31 באוגוסט 2014, היום בו שחר ז"ל נפטר מפצעיו, והגעגוע לא מרפה. "אמרנו לעצמנו מראש שנמשיך להתנהג כרגיל ואנחנו מנסים לעמוד בזה. אנחנו לא עובדים בהנצחה כל היום ולא נותנים לחיסרון להפריע להמשיך את החיים", משתף שמעון, "יחד עם זאת הוא חסר לי בכל מקום. לא פעם אני שואל את עצמי מה הייתי עושה אם הוא היה. אני מרגיש את חסרונו בליל שבת כשאני מברך את הילדים, אז אני ממש מרגיש שהוא חסר. גם בבית הכנסת כשיש את ברכת הכהנים והילדים באים להיות לידי אני ממש מרגיש שהוא חסר לי. הגעגוע והכאב לחסרונו בה והולך. זה לא מגיע בזמנים קבועים".

עם השנים הקימה המשפחה מספר מפעלי הנצחה לזכר בנם – במושב אלוני הבשן הוקם 'מצפה שחר' שצופה על הנוף שראה בכל ילדותו; מרוץ לזכרו 'רצים עם שחר' שמתחיל עם השחר וכולל מסלול אתגרי; סימניה לזכרו לכל מי שלומד את הפרק היומי במשנה. בכיתה יא' למד שחר ז"ל בכל יום פרק משנה ועשה את זה פעמיים וחצי.
"קיבלתי מהצבא את הנשק של שחר. אל"ם עודד זימן העניק לי אותו. הוא בעבר פיקד על הפלחה"ן. הנשק תיקני והוא עלי עכשיו כל הזמן כי אני חבר בכיתת הכוננות של המושב. היה מרגש לקבל אותו. הצוות של שחר שומר איתנו על קשר כל הזמן. אנחנו מדברים בטלפון ונפגשים. גם עם אל"ם ירון שרוני, שהיה מג"ד הגדס"ר בצוק איתן, אנחנו בקשר טוב".
ביום ראשון ה-8 בספטמבר 2024 תתקיים האזכרה במלאת עשור לנפילתו.