בבית העלמין הצבאי בחיפה נערכה היום (31.7) אזכרה לסגן יפתח שרייר ז"ל, מפקד מחלקה בפלוגת המסייעת של גדוד 101, שנפל במלחמת לבנון השנייה לפני 20 שנה. באזכרה השתתפו בני משפחת שרייר, חגי מרדכי – מפקד חטיבת הצנחנים במלחמה, אריאל יוחנן – מפקד גדוד 101 באותה תקופה, רס"ר גדוד 101 רנ"ג א' וכן מפקדים ולוחמים מהגדוד בעבר ובהווה.
סגן שרייר ז"ל התגייס במרץ 2003 לגדוד 101. אחרי מסלול תובעני יצא לקורס מ"כים ואחר כך לקורס קצינים. כשחזר לגדוד קיבל תחילה את הפיקוד על מחלקת בני הישיבות של מחזור נובמבר 2004 ובהמשך מונה למפקד מחלקה 9 בפלוגה המסייעת, תחת המ"פ רותם אביגזר והסמ"פ ישי רוזיליו.
כשפרצה מלחמת לבנון השנייה, ב-12 ביולי 2006, יצא ללחימה כמפקד מחלקה. ב-26 ביולי, אחרי קרב קשה במרון א-ראס, נפל סגן שרייר ז"ל והוא בן 21.
שני עשורים חלפו מאז נפל יפתח שרייר ז"ל, אך מפקדיו וחבריו לנשק עדיין מגיעים. הם פוקדים את קברו, מדברים עליו ושומרים שלא יישכח. באזכרה שנערכה השנה נשאו דברים בני המשפחה, ולצידם עמד סא"ל במיל' אריאל יוחנן, מי שהיה מפקד גדוד 101 במלחמת לבנון השנייה.
סא"ל במיל' יוחנן דיבר בכאב ובגאווה על הלוחם שפיקד עליו ושיחזר את הרגע בו נודע לו כי הוא נפל בקרב. הנה עיקרי דבריו: "לפני עשרים שנה איבדנו את סגן יפתח שרייר ז"ל – קצין צעיר, מפקד, ואדם, כזה שכל מי שפגש אותו הבין מיד שיש בו שילוב נדיר של צניעות, ענווה, אהבת אדם ותחושת שליחות עמוקה. אני נכנסתי לתפקידי כמג"ד 101 כחודש בלבד לפני מלחמת לבנון השנייה. זו הייתה תקופה קצרה מדי מכדי להכיר לעומק את כל מפקדי המחלקות בגדוד. את יפתח פגשתי כאשר סיים את תפקידו כמפקד מחלקת מסלול. הוא הגיע אליי וביקש להשתבץ בפלוגה המסייעת. הוא ביקש להיות במקום שבו יוכל להוביל, לקחת אחריות ולהשפיע. נעניתי לבקשתו ושיבצתי אותו כפי שרצה.
"לפני כניסת הגדוד ללבנון אמר יפתח לחייליו: 'המלחמה תהיה קשה, המראות גם כן, אך אנו צודקים במשימתנו. אנו מגינים על המדינה, על הבית ועל המשפחות'. במשפט אחד הוא ביטא את כל עולמו – הכרה במציאות הקשה והמורכבת, לצד אמונה עמוקה. ביום כ"ו בתמוז תשס"ו, 26 ביולי 2006, במהלך קרב בבית המכונה 'בית המל"ט' בפאתי מרון א-ראס, עלה יפתח לעמדת תצפית כדי לאתר את מקורות הירי על כוחותינו, ולפרוס עמדת טיל גיל. באותם רגעים הוא נפגע מטיל קורנט ונהרג במקום.
"באותה שעה הייתי עם המאמץ העיקרי של הגדוד בבינת ג'בל", הוסיף ואמר סא"ל במיל' יוחנן, "בתוך עומס הקרב הגיע בקשר דיווח קצר: 'יש הרוג אחד לכוחותינו ומספר פצועים'. במלחמה, דיווח כזה הוא חלק מהשפה המבצעית. אבל כעבור זמן קצר הגיע דיווח נוסף, והפעם היה לו שם: ההרוג הוא יפתח שרייר. ברגע אחד הדיווח הלקוני על הרוג לבש פנים, חיוך, קול. דמות של מפקד צעיר שרק זמן קצר קודם לכן ישב מולי וביקש להוביל את אנשיו. באותו רגע הבנתי שלא איבדנו רק קצין מצטיין, איבדנו אדם נדיר. יפתח היה החלל הראשון של גדוד 101 ושל חטיבת הצנחנים במלחמת לבנון השנייה".
בהמשך דבריו פנה סא"ל במיל' יוחנן למשפחת שרייר: "יפה היקרה, בכל פעם שמגיעים אליכם הביתה מבינים מיד מאין יפתח צמח. פוגשים בית של צניעות, בית פתוח. בית שיודע לחבק, להקשיב וליצור קשרים עמוקים שנמשכים שנים. עמי היה כל כך משמעותי, עמוק וקשור. ביכולת הזו להתחבר מיד, לחבר וליצור קשרים משמעותיים ועמוקים עם עמי. כל כך חסר לנו היום. מי שפוגש אתכם מבין מיד שהערכים שעליהם גדל יפתח לא היו מילים יפות, אלא דרך חיים. הוא נשא את הבית הזה איתו לכל מקום שאליו הגיע".
דודתו שרה, אחות של האם השכולה יפה, הדגישה בפתיחת דבריה את אהבתה לאחיינה. אלה עיקרי הדברים שלה: "עשרים שנים חלפו מאז שנפלת במלחמה הארורה ההיא, והגעגוע אליך אינו מרפה. יש דברים שהזמן אינו משנה. הגעגוע אינו נעלם. הוא רק מתגבר ובמיוחד מאז האסון הנורא שנפל על עמנו לפני כשלוש שנים ב-7 באוקטובר ויודעים בדיוק מה אתה היית עושה לו היית איתנו. הזמן לימד אותנו לחיות לצד הכאב, אבל הוא לא הקטין את החסר. בכל מפגש משפחתי, ובכל שמחה, יש רגע שבו אנחנו חושבים עליך – ותוהים איך היו נראים חייך אילו זכית להמשיך אותם, וחושבים לעצמנו כמה היינו רוצים שתהיה כאן איתנו.
"אני בוחרת לזכור אותך כפי שהיית באמת. לא רק כלוחם אמיץ, אלא גם כאחיין אהוב, עם לב גדול, סקרנות ואהבה למשפחה. אני זוכרת כמה אהבת את השניצלים שהכנתי. בכל פעם שהיית מגיע, היה לי ברור מה כדאי להכין, והחיוך שלך היה שווה הכל. היום זוכרת שתמיד אמרת שהשניצלים שלי טובים כמעט כמו של סבתא… אבל יותר מכל, אני זוכרת את הסקרנות שלך. התעניינת מאוד בקורותיהם של סבא וסבתא מילדותם ב-יושו, בתקופת השואה ועלייתם לארץ.
"הכאב על כך שחייך נגדעו כה מוקדם גדול כל כך, אך לצד הכאב יש גם גאווה גדולה על האדם שהיית ועל הערכים שנשאת בליבך והותרת בלבבות חניכיך בצופים ופקודיך בצבא. עשרים שנים עברו, אבל האהבה אליך לא התיישנה, היא התגברה. אתה ממשיך לחיות בזיכרונות שלנו, בסיפורים שאנחנו מספרים, בערכים שהשארת לנו – של אהבת הארץ, של נתינה, של אומץ ושל אחריות".
שלי ברזילי זאבי, בת הדודה של סגן שרייר ז"ל, סיפרה בדבריה על המפגש האחרון בפיקניק המשפחתי ביום העצמאות ותיארה באופן מצמרר את הרגע בו נודע לה על נפילתו. אלה עיקרי דבריה: "כך אני זוכרת אותך לפני המלחמה: צעיר שיש בו שמחת חיים, אהבה, חלומות ותוכניות; מי שכבר ידע מי הוא ומה חשוב לו, אך עוד לא הספיק לחיות את כל מה שנועד לו. ואז הגיע אותו יום בקיץ של מלחמת לבנון השנייה. אני, רועי והבנות נסענו עם חברים לתל אביב, בניסיון להתרחק לכמה שעות מאווירת המלחמה בחיפה. ביקשנו לעצמנו מעט שגרה, מעט נשימה, בתוך ימים של אזעקות, מתח וחוסר ודאות. גם בחלומות הקשים ביותר לא יכולנו להעלות על הדעת שהיום הזה עתיד לחלק את חיינו לשניים – לחיים שלפני ולחיים שאחרי.
"באותם ימים התגוררנו אצל ההורים, כי יש להם בבית מקלט. בבוקר כשהיינו בתל אביב, בבריכה, הגיעה ההודעה הקשה על נפילתם של 8 חיילים בבינת ג'בל. היינו מודאגים מאוד ואז הודיעו שאלה חיילים של גולני. אנחנו נאחזנו בפרט הזה ועם כל הכאב חזרנו לחיפה בתחושת הקלה שאתה בסדר. ואז בלילה הגיעה הצעקה של אמא מחדר השינה, אחרי שיפה הודיעה לה שנהרגת, צעקה שפילחה את האוויר ואת הלב שלי. יש רגעים שבהם המציאות משתנה בתוך שנייה אחת. רגע אחד העולם עדיין עומד על מקומו, וברגע הבא דבר אינו עוד כפי שהיה…
"התמונה שלך תלויה אצלנו בבית. במשרד שלי מודבקת כבר שנים המדבקה שנושאת את תמונתך ותחתיה המילים: 'יפתַּח את ליבנו לעד'. מדבקה שעברה איתי גם למשרד החדש שלי בירושלים. במהלך השנים נכנסו למשרד הזה אנשים רבים – עמיתים, עובדים, אורחים ואנשים שפגשתי בשלבים שונים של חיי המקצועיים. שוב ושוב נשאלתי על המדבקה, ובכל פעם נפתחה עבורי האפשרות לספר עליך. כך, המילים הללו קיבלו משמעות אמיתית. אתה דרך המדבקה הזו באמת פתחת לבבות. המדבקה הזו הפכה אותך לנוכח גם בחדרים שבהם לא היית מעולם. היא זימנה שאלות, שיחות וזיכרונות, ואפשרה לי לספר מי היית, מה היה מיוחד בך, ואילו ערכים הותרת אחריך, אך המקום שבו נוכחותך חיה יותר מכול הוא בתוך המשפחה הגרעינית שלנו.
"רומי, ליה וגאיה (שנולדה 5 שנים לאחר נפילתך) גדלו וגדלות עליך. הן מכירות אותך מתוך התמונות, הסיפורים, הצחוק והכאב… בטקסי הזיכרון בבית הספר, אליהם אנחנו הולכים עד היום, ובכל פעם שמזכירים את שמך, הבנות מוזנקות בגאווה ומספרות עליך. וכך התרחש דבר מופלא וכואב כאחד: הבנות שלי גדלו לצדך מבלי שזכו להכיר אותך. לפני כמה ימים גאיה סיפרה לי על חוויות ההכנה למחנ"ק של הצופים והתחילה לתאר לי חלק מהחניכים בשבט שיש בהם שובבות ופלפל, אך גם עומק, ערכים ולב טוב. היא חיפשה את המילים המדויקות, ואז אמרה לי בפשטות: 'נו, אמא, כמו יפתח'. עצרתי וחשבתי לעצמי – גאיה מעולם לא פגשה אותך. ובכל זאת, היא ידעה לתאר אותך בדיוק. באותו רגע הבנתי עד כמה עמוק נטמעת בחייהן…
"יפתח, אתה סיפור המורשת של המשפחה שלנו. לא רק בזכות רגעי הגבורה שלך כחייל וכמפקד, רגעים עליהם שמענו המון סיפורים לאורך השנים, אלא מפני שחיית חיים שהיו בהם לב, אהבה, נאמנות, שמחה וערכים. מפני שהצלחת בזמן קצר כל כך להותיר חותם שאינו נמחק. מפני שעשרים שנה לאחר לכתך, אנשים שלא הכירו אותך יודעים לספר מי היית, וילדות שנולדו אל תוך חסרונך נושאות אותך בתוכן… הזמן חלף, אך אתה לא נותרת מאחור".
קראו עוד:
המפקד ה-45 של גדוד 202 – צפע: סא"ל ג' נכנס לתפקיד בטקס במחנה רעים
סמל הצנחנים קיבל מקום של כבוד בכניסה לבסיס החטיבה בבית ליד
במרחק נגיעה מלבנון: הכירו את מצפה פלוגת פברואר 1981 של גדוד 202
המונולוג קורע הלב של בריג'יט מילוא, 29 שנים אחרי נפילת בנה רס"ן נדב מילוא ז"ל
חמאם אל מליח: הסיפור המלא על הקמת בסיס הצנחנים שהפך ל'גיהינום' של הטירונים
