מסוף חודש אוקטובר 1995 ועד סוף חודש פברואר 1996 היה איציק זפט (היום בן 53), מ"פ פלחו"ד 890 באותה תקופה, מפקד מוצב ריחן בגזרה המזרחית בדרום לבנון. זה לא היה עוד מוצב צה"לי ברצועת הביטחון, אלא המוצב הכי קידמי, הכי מרוחק מהגבול ומכל מוצבי צה"ל ועמוס באתגרי פעילות התקפית והגנתית.
זפט קיבל את הפיקוד על מוצב ריחן ארבעה חודשים לאחר שקיבל את הפיקוד על פלוגת החוד של גדוד 890. למרות המטען המבצעי העשיר איתו הגיע לתפקיד המ"פ, שום דבר באמת לא הכין אותו למשימה הזו בעומק לבנון – להוביל צוות קרב משולב בגזרה רחוקה ומנותקת אל מול התקפות חוזרות של ארגון הטרור חיזבאללה.

בנייה ומוכנות
זפט גדל והתחנך בחיפה על ברכי הציונות הדתית. בקיץ 1989, עת שסיים את לימודיו בתיכון, הצטרף למחזור השני של המכינה הקדם-צבאית בני דוד הידועה בשם 'מכינת עלי'.
באוגוסט 1990, לאחר שסיים שנת מכינה בעלי, התגייס הצעיר החיפאי לשייטת 13. לאחר תקופת הכשרה, עבר זפט ליחידה מיוחדת שפעלה בעזה והתקדם במסלול הפיקודי עד לתפקיד מפקד פלגת הלוחמים ביחידה. בתקופה זו צבר זפט ניסיון עשיר בהובלה ופיקוד על כוח מבצעי בתווך מבצעי מאתגר.

לקראת שחרורו מצה"ל, באביב 1995, נקרא סרן זפט על ידי מג"ד 890 באותם ימים סא"ל דרור וינברג ז"ל לפקד על פלוגת החוד של הגדוד. זפט, שראה בפיקוד ביחידת שדה אתגר מבצעי וחינוכי משמעותי, השיב בחיוב לבקשה, ולמעשה דחה את מועד שחרורו מצה"ל.
בקיץ 1995 הצטרף זפט לחטיבת הצנחנים הסדירה 35, הגיע למחנה בית-ליד וקיבל את הפיקוד על הפלוגה לאחר שסיימה תעסוקה מבצעית בגזרת רכס רמים שבלבנון, במהלכה איבדה את הלוחם יבגני גלרמן ז"ל שנפל במארב בסלוקי.

ארבעת חודשי האימון בתקוע-חצצון הכינו את לוחמי הפלוגה לאתגר המבצעי הבא שלהם – קו לבנון בגזרה המזרחית, בנקודה הכי צפונית של צה"ל ברצועת הביטחון – מוצב ריחן.
"באימון בתקוע עברנו תהליך של גיבוש השורות ובניית הכוח – מפקדים ולוחמים. זה תהליך שהחל באימון, גלש לאחר מכן לתקופת התעסוקה המבצעית והושלם רק באימון שלאחריו. המטרה של פלוגת חוד היא להוביל ועל זה עבדנו", החל זפט לתאר את התהליך, "הכשירות והמוכנות של הפלוגה עת יצאנו לאימון לא הייתה במיטבה. במסע העלייה לאימון של הגדוד ראינו כולנו את הפערים והבעיות שלפנינו. בוא נגיד שלא הובלנו את הגדוד וכולנו הרגשנו שיש על מה לעבוד. זה עזר לנו להבין את הדרך שעלינו לעבור ונכנסנו לאימונים אינטנסיביים בקצבים של יחידה בשלב ההכשרה או כוח לפני ביצוע. היו אפס הנחות, צעירים או וותיקים, לכולם סטנדרט זהה.
״אני כאמור לא גדלתי בגדוד, הגעתי עם פערים בהבנת המסגרת הגדודית״, המשיך זפט לספר, ״הכתובת להתייעצות הייתה המג"ד – דרור וינברג. התייעצתי עם דרור המג"ד כמה שעות שינה נהוג לתת לחבר'ה בפלוגת ותיקה. דרור בסגנון הידוע שלו שלף מיד: 'תן להם חמש-שש שעות בלילה והם יגידו לך תודה'. אני כמובן לא התכוונתי להיות כמו כולם, מיד החלטתי שאנחנו לא צריכים יותר מארבע עד חמש שעות שינה בלילה. כשהחבר'ה התחילו להתלונן, סיפרתי לדרור והבנתי שעלי לעשות התאמות טובות יותר בין ההנחיות של דרור לאופי שלי. בסופו של דבר, לאחר ארבעה חודשי אימון, במסע עלייה לקו, קטפנו כולנו את פירות האימון, הרגשנו כמו פלוגה שמובילה את הגדוד. יחד עם זאת היה ברור שמחכה לנו קברת דרך לצעוד בשביל להיות פלוגה לדוגמא. כמ"פ הרגשתי שרמת המוכנות של הפלוגה מאפשרת לנו לבצע את המשימות כראוי".
גורן, כאן קודקוד
כשבועיים לפני שפלחו"ד 890 נדרשה לעלות לגזרת ריחן ולהחליף את מסייעת 51 של גולני, התרחשו שני אירועים קשים בגזרה המזרחית בהם נהרגו מפקד פלוגת המסייעת יוסי אוחנה ז"ל, סגנו דרור בראשי ז"ל ויחד איתם 7 לוחמים יקרים. אירועים אלו כונו לימים 'סוכות השחור של גולני'.
"יוסי אוחנה ז"ל היה חברי הטוב, מקור להשראה וגם חברותה בזמן שלמדנו במכינת עלי". סיפר זפט על הקשר האישי שלו ל'סוכות השחור של גולני', "אחרי שנה של לימוד ועשייה משותפת במכינה התפצלו דרכינו – יוסי התגייס לסיירת גולני ואני לשייטת. בתקופה של תחילת שנות ה-90 לא היו פלאפונים, שנינו אנשים שומרי מצוות ומיעוט היציאות לא ממש איפשר להיפגש או לדבר בטלפון. בכניסה לקורס קצינים חיכתה לנו הפתעה. אני מגיע לחדר שלי ואחרי נכנס יוסי. שישה חודשים תמימים, יוסי ואני חולקים חדר, מיטה מעל מיטה, יחד בשיעורים, באימונים ובשבתות בבסיס. מתנה משמיים. בתום הקורס שוב נפרדנו – יוסי חוזר לגולני ואני ליחידה שלי, ושוב המפגשים מתמעטים עד כדי לא מתקיימים.
"מעט לפני סיום האימון אנחנו מתבשרים כי הפלוגה שלי, פלחו"ד 890, הולכת להחליף את הפלוגה של יוסי מסייעת 51 בריחן", המשיך זפט לספר, "המשמעות, שבוע שלם יחד במסגרת חפיפת מפקדים על הגזרה. לדאבוננו, כמה ימים לפני מועד ההחלפה יוסי, דרור ועוד שבעה חיילים נהרגו. למעשה אנחנו עולים ללבנון לעשות חפיפת מפקדים כאשר אין מ"פ, אין סמ"פ ואנחנו פוגשים חיילים אמיצים שכואבים את האובדן העצום. החבר'ה של גולני היו גיבורים גדולים, כראוי לפלוגה של יוסי, אבל אנחנו נאלצנו להסתפק בחפיפה מוגבלת. בריחן אני פוגש את מ"פ הטנקים, אבי הרלב ז"ל, חבר נוסף שנפל לימים, גם הוא בן מחזור של יוסי ושלי מעלי. אבי, איש מקסים, עתיר זכויות שעזר המון לאורך הכניסה לקו ולכל משך התעסוקה עצמה".
בסוף אוקטובר 1995 קיבל מ"פ פלחו"ד 890 את הפיקוד על מוצב ריחן והפך ברשת הקשר של רצועת הביטחון לקודקוד גורן. נזכיר כי באופן מסורתי, הפיקוד על מוצב ריחן היה שמור ליחידות החטיבתיות, מסגרות שהן 'סמי סיירת' עם סד"כ גדול והכשרה ייחודית. למעשה, יוסי אוחנה ז"ל ופלוגת המסייעת של גדוד 51 היו הראשונים לקבל את משימת ריחן כפלוגה מבצעית, ואחריהם פלחו"ד 890 של חטיבת הצנחנים. במובן מסוים פלוגת החוד רשמה נקודת ציון היסטורית בקו ריחן.

"עד אמצע שנת 95 מי שהחזיק את מוצב ריחן היו רק היח"טיות (יחידות חטיבתיות) ולא הגדודים. פלוגת המסייעת של גדוד 51 הייתה הראשונה מהגדודים שהחזיקה את ריחן ואנחנו היינו השניים שהגיעו לשם", זפט מתאר את האתגרים בפיקוד על ריחן, "מדובר היה במוצב גדול שדרש סד"כ גדול, הרבה מעבר למה שיש לפלוגה להציע. בנוסף, המוצב היה מבודד מהגדוד ומרוחק מכל כוח צה"לי אחר. המיקום שלו הציב אותו בפני התקפות מוצב תכופות וגם מזג האוויר – הערפל והחורף הקשה – היווה אתגר. מדובר במוצב שממנו יצאו פעילויות חוצות קו אדום, התבצעו בו פעילות איסוף רבות והופעלה ארטילריה. אני נדרשתי להתמודד עם אתגרי הגנה, מארבים, קבלה ושילוח כוחות וניהול מוצב גדול. חיילי הפלוגה נדרשו לחוסן לא מבוטל".
תאר את מוצב ריחן כמו שאתה זוכר אותו?
"מוצב עם סוללה היקפית שבתוכה תעלות לחימה ועמדות. במרכז המוצב הייתה כניסה לצוללות היכן שישנו החיילים והמרחב המוגן בעת ההפגזות ולמי שלא יצא להגן. במוצב חדר אוכל, חמ"ל גנרטור ועוד. המוצב נשלט על ידי רכס כסרת אל ארוש מצפון, הוא צמוד לכפר ריחן ומדרום מערב רואים את רכס סוג'וד ועליו מוצב צד"ל. אנחנו כמובן זכינו ליהנות מהמוצב רק בחורף, כשהתשתיות לא מדהימות, כך שעבורנו היה מדובר בשלולית בוץ אחת גדולה אך כשיצאה השמש התגלה לנו נוף עוצר נשימה. קרוב למוצב היה את הכביש שמוביל לכפר ריחן ולסוג'וד ואת העיקול המקולל – עיקול המעלב שם איבד עם ישראל חיילים ומפקדים רבים. בגדול, זה איזור לחימה עם רגעים פסטורליים".
הקושי להגן
במשך ארבעה חודשים פיקד סרן זפט על מוצב ריחן, באחת התקופות המאתגרות שהיו לו כמפקד. "כמפקד המוצב הייתה לי עבודה משותפת עם צד"ל והוצאתי הרבה מארבים, שחלקם היו למקומות בעיתיים כי השליטה בתצפית לא הייתה טובה והיה גם לרוב ערפל מטורף. זה קו שלא עוזבים, אתה לא יכול להרשות לעצמך לצאת הביתה", הסביר זפט את האחריות הפיקודית.

מה הייתה עבורך המשימה הקשה כמפקד ריחן?
"המוצב היה ממוקם במקום שהיה מאתגר להגן עליו, במיוחד בלילות בגלל הערפל, נוכח הגודל שלו, מספר העמדות שצריך לאייש והעדר קשר עין ביניהן. המחשבה על התקפה דרך אחת הסוללות לא אפשרה לי לעצום עין, בפועל לא היה לי מספיק סד"כ בשביל לשים שני לוחמים בכל עמדה ולכן נאלצתי להסתמך על הטנקים וערנות הלוחמים בלילות. השילוב של מיקום המוצב, תנאי מזג האוויר, תדירות ההתקפות וגודל הסד"כ שם אותנו מול אתגר אמיתי. חווינו התקפות על המוצב, זה קרה לא מעט, גבורת האנשים והדריכות שמרה עלינו. הדבר השני שהדאיג אותי היו הפעילויות ההתקפיות. ההגנה הכי טובה זו התקפה. הייתי נחוש לצאת למארבים, לפגוע באויב בכדי להפתיע אותו ולמנוע הפתעות בחצר האחורית שלי. זו הדרך להביא תוצאות ולחזור בלי נפגעים. בסופו של דבר, כמפקד, רציתי להחזיר את כולם הביתה בשלום".
אירועים יוצאי דופן היו לך?
"היו כמו לכל כוח בלבנון. בסופו של דבר הדברים נבחנים בתוצאות של המפגשים עם אויב, ביצוע המשימות ושלום כוחותינו. בריחן אתה חי בעולם משלך. בתקופת התעסוקה רבין נרצח", המשיך זפט לתאר את אותה תקופה, "את ההודעה קיבלנו בקשר לחמ"ל. מדינת ישראל הייתה בטלטלה, אבל אנחנו המשכנו להתמודד עם אתגרי היום-יום ולעמוד במשימות שלנו. ריחן היה מסוג המקומות שאין בו הרבה סדקים כדי שמשהו יוכל להיכנס. אתגרי היום יום, במבצעיות, בלוגיסטיקה, במטבח וברפואה לא משאירים הרבה מקום לשום דבר להיכנס פנימה. הייתה לי שיחת טלפון עם אבא שלי שסיפר לי מה קורה בארץ, בפועל, אני מתחבר לאירועים רק אחרי שאני חוזר לארץ בסוף הקו. כך גם האבל על חברי יוסי שנפל. את ההזדמנות להתאבל, ללכת לפגוש את המשפחה של החבר הכי טוב שלי ולעכל את האובדן קיבלתי רק אחרי שסיימתי את הקו בריחן".
בחזית של החזית
בתחילת מרץ 1996 עזבו זפט ולוחמיו את מוצב ריחן ללא אירועים קשים וללא נפגעים. "עשינו את המשימה שלנו. בתום התקופה בריחן הרגשתי שהייתה לי זכות גדולה להיות עם החיילים, לעשות את המשימות, ללכת בשביליו של יוסי ומסייעת 51 ולהחזיר את כולם הביתה בשלום. תקופת האימון שלאחר הקו נתנה לכולנו דחיפה נוספת ואני מאמין שהיינו ראויים לתואר פלוגת החוד של גדוד 890".

היית רוצה לבקר שוב בריחן?
"בהחלט. אני מניח שמרחב המוצב נראה אחרת אבל הריחות והנופים מזכירים ימים עברו".
אחרי קצת יותר משנה כמ"פ פלחו"ד 890 עזב זפט את חטיבת הצנחנים ועבר לפקד על פלוגה בבית הספר לקצינים בבה"ד 1. לאחר שני מחזורים חזר לצנחנים ומונה לתפקיד סמג"ד 890 תחת המג"ד מוטי ברוך. בתום התפקיד יצא ללימודים באוניברסיטה – השלים תואר במתמטיקה ומחשבים באוניברסיטת בר אילן – במהלכם הצטרף לגדוד 101 בלחימה בשכם במבצע חומת מגן. בתום הלימודים כיהן זפט כרל"ש של מפקד זרוע היבשה האלוף יפתח רון טל ואח"כ סוכם כי יפקד על גדוד 890.
במהלך שנת 2003, במהלך חפיפה לתפקיד מג"ד 890 (במקומו של אלוף אמיר ברעם), החליט זפט לוותר על כניסה לתפקיד מג"ד 890 בשל בעיה רפואית שצצה. לאחר שנה בה ניסה להשתקם רפואית, החליט זפט כי רמת הכשירות הגופנית שלו אינה מספקת בשביל להוביל יחידה מבצעית והחליט לפרוש. בשנת 2004 השתחרר מצה"ל.
זפט, נשוי ואב לארבעה ילדים, מתגורר בשרון ועוסק ביזמות טכנולוגית ב-20 השנים האחרונות.