במלחמת לבנון השנייה נפל סגן אילן גבאי ז"ל, מ"מ בפלחו"ד 101, בקרב בכפר עייתא א-שעב. באותו קרב נפל גם החייל שלו סמ"ר יהונתן איינהורן ז"ל. גבאי, בן 22 בנופלו, הותיר אחריו משפחה, חברים וחלל שלא מתמלא.
עכשיו, 20 שנה אחרי הקיץ של 2006, אחיו אלון גבאי (46), לוחם צנחנים ששירת בפלס"ר 35 ובמילואים בחטיבה 551, מדבר לראשונה. הוא חוזר לשיחות ביניהם, לרגע שבו קיבל את הבשורה ומספר על החיים שנמשכו עם הגעגוע והחיסרון. זה לא רק סיפור על קרב, אלא על אח אחד שנשאר ועל מה שנשאר איתו.
הילד שהפך למפקד
אלון גבאי הוא בנם הבכור של בתיה ואהרון. מתחתיו בפער של שנה נמצאת האחות אלה, אילן ז"ל היה האח השלישי ולאחרי בפער של כמה שנים נולד האח הקטן אייל.
"אילן נולד עם אסתמה קשה מאוד, אז בתור תינוק אסור היה לתת לו לבכות וזה הפך אותו לילד קצת מפונק", נזכר אלון, "הוא גם היה קטן פיזית, יליד דצמבר, תמיד הכי קטן בכיתה, גם רגשית וגם פיזית. מצד שני הוא היה מאוד חכם, היה הרבה שעות במחשב, תלמיד טוב מאוד ושחקן כדורסל מצטיין. בילדות לא היה בינינו קשר טוב, ארבע שנים זה פער לא פשוט".
באוגוסט 1998 התגייס אלון לפלס"ר צנחנים ועוד הספיק לשרת ברצועת הביטחון בדרום לבנון. אלון: "באותה תקופה אילן לא הראה עניין מיוחד במה שאני עושה. אני הדבקתי אותו באהדה להפועל תל אביב וכשהיה לי רישיון הייתי לוקח אותו איתי למשחקים. לקראת גיוסו, כשאני כבר משוחרר ונמצא בחו"ל, הוא התחיל להתעניין בצבא".
אילן הלך לצנחנים בעקבותיך?
"לא יודע אם בעקבותיי. הוא רצה סיירת מטכ"ל ולא התקבל, אז הדבר הבא מבחינתו היה צנחנים. אז לא היה כמו היום כל הקומנדו ויהל"ם. מי שרצה חי"ר הכי טוב הלך לצנחנים".
איך הייתה ההתחלה שלו בצבא?
"ההתחלה הייתה קשה מאוד. הוא רצה להתקבל לפלס"ר ולא התקבל וזה שבר אותו. הוא אפילו רצה לעזוב את גדוד 101. דיברנו רק בטלפון והוא לא רצה לפתוח את זה איתי, הרגיש לא נוח. עם חברים הוא כן דיבר והתכתב. לאט-לאט נכנסה בו גאוות יחידה ובסוף זה עבד. אחרי שלוש שנים בחו"ל חזרתי לארץ ואילן כבר היה בקורס קצינים. יצא לי לבקר אותו כמה פעמים בחברון הוא היה אז מ"מ של מחלקת בני ישיבות. היה מדהים לראות את ההערכה שהוא מקבל. פתאום ראיתי את אחי הקטן דרך העיניים של החיילים שלו והתושבים. הפער של ארבע השנים פתאום נעלם. התחלנו לעשות הרבה דברים יחד, כמו לרכוב על סוסים. זה כבר לא היה רק אח קטן, הרגשתי שיש לי מישהו בגובה העיניים. הוא עבר ממצב שהוא תחת האחריות שלי למישהו שאני סומך עליו לגמרי. לא הייתי צריך לדאוג לו יותר. כשיצאנו לרכיבות, הרגשתי בטוח איתו – שאם קורה משהו, הוא שם".
"אלון, אילן בין ההרוגים"
ב-12 ביולי 2006 פרצה מלחמת לבנון השנייה. אילן ז"ל היה כבר מפקד מחלקה ביחידת הסיור של פלחו"ד 101. "ביום רביעי, פחות משבוע לפני שאילן נפל, נסעתי עם חברים לנהריה להתנדב במקלטים. כשהגעתי לשם התחילו שמועות על מה שקרה בלבנון. דיברו על גולני, על רועי קליין וגם שקצין צנחנים נהרג", נזכר אלון, "התקשרתי לאבא והוא היה בלחץ נוראי. נסעתי לקיבוץ יראון, שם ישב המח"ט ואמרו לי שנהרג קצין בשם יפתח שרייר ז"ל, שהיה חבר טוב של אילן. זה רק הראה לי כמה הייתי בחרדה. ביום שישי הוא התקשר אליי ושאל על לוחמה בשטח בנוי ועל רימונים – דברים שהם לא תרגלו בסדיר והוא ידע שאנחנו כן. שם נפל לי האסימון שהם ממש בפנים. הוא ביקש ממני לא להגיד להורים שהם נכנסים. זה כבר הכניס אותי לחרדות לגביו. בשישי בלילה היה להם אירוע משמעותי בבינת ג'ביל. היחידה המיוחדת של חיזבאללה כיתרה אותם וירתה עליהם הרבה טילים. האירוע נגמר ב-25 הרוגים לחיזבאללה ואף הרוג לצנחנים. בשבת בבוקר התקשרתי אליו וביקשתי ממנו, בהתלהבות כזו, לספר ושאלתו אותו: 'כמה איקסים יש לך על הנשק'. והוא היה כל כך לא מתלהב. הוא אמר לי שזה בקלות היה יכול להיגמר אחרת. היה בו משהו מאוד מפוקח".
למחרת, יום ראשון ה-30 ביולי, התייצב אלון ל-צו 8 עם יחידתו, גדוד 697, בבסיס האימונים באליקים. אלון: "כשהגעתי למילואים התקשרתי לאילן לשאול אותו מה לקחת איתי, אוכל? סוללות? והוא דווקא הרגיע אותי. זה היה היפוך יוצרות – פתאום הוא הבכיר שמסביר לי ונותן לי טיפים איך להסתדר בתוך לבנון. הוא אפילו אמר לי לקחת דברים מהמטבחים הלבנוניים. זו הייתה השיחה האחרונה בינינו. הוא היה מפוקס וענייני למרות שהוא בדיוק חזר מביקור פצועים ברמב"ם".
בבוקר יום שלישי, ה-1 באוגוסט 2006, ירד אלון עם חבריו לגדוד למטווחים ולקראת הצהריים חזר יחד עם חבר לכיתה בבסיס כדי לעבוד על ציר לקראת ניווט.
"הדלקתי את הטלפון ופתאום קיבלתי מבול של שיחות מחברים", משחזר אלון את הרגעים ששינו את חייו, "החברים שאלו אותי שאלות כמו מה איתי ומה עם אילן. מיד הבנתי שמשהו קרה. התחלתי לשאול קצינים אם הם יודעים על היתקלות של 101, אבל אף אחד לא ענה. ואז הגיע הסמ"פ שלי, איתן, ואמר לי ולחבר שהיה איתי לבוא יחד איתו למשרד של המג"ד סא"ל מיכה קרסנטי. הגענו לשם והוא והמ"פ יצאו ואמרו: 'אלון, כנס – רק אתה'. באותו רגע כבר הבנתי. נכנסתי למשרד, התיישבתי, הורדתי את הנשק והם אמרו לי ישר: 'אלון, הייתה היתקלות ל-101 ולצערנו אילן בין ההרוגים'. באותו רגע הרגשתי כאילו כל האוויר יוצא ממני. הייתי מרוקן לגמרי. הבחור שהיה איתי, יורם, חיבק אותי. אחר כך הרס"פ והחבר הכי טוב שלי אלישע מדן (נפצע אנוש בקרב ברצועת עזה במלחמת חרבות ברזל ואיבד את שתי רגליו), הקפיצו אותי הביתה.
מה אתה זוכר מהנסיעה הביתה?
"כשהגענו עמדתי מחוץ לבית ההורים בקרית טבעון ושאלתי את אלישע: 'איך ממשיכים מפה?'. והוא אמר לי: 'לא ממשיכים, מתחילים מהתחלה. מתחילים מחדש'. אז כבר הייתי נשוי ואלישע נסע להביא את אשתי מהעבודה במגדל העמק. אם אילן לא היה נהרג, כנראה שהייתי עם אלישע ויוסי הרשקוביץ ז"ל, שמהסדיר אנחנו ביחד, באותו אירוע בבית חאנון במלחמת חרבות ברזל (באירוע נפלו רס"ן במיל' משה ידידיה לייטר, רס"ר מתן מאיר, רס"ם יוסף חיים הרשקוביץ' ורס"ר סרגיי שמרקין זכרם לברכה).
קראו עוד:
- דור המייסדים: החותם של עמרי כוכבא – המ"פ הראשון של פלוגת מסייעת 101
- גבורתו של סגן אבי פישר ז"ל: כך הציל קצין היחס"פ כוח ממסייעת 101 שעלה על זירת מטענים בדרך לסלוקי
- 26 שנים לנפילתו של סגן ליאור מור ז"ל, מ"פ מפקדה בגדוד 101 – הוריו: "פספוס חייו רודף אותנו כל הזמן"
מה חיכה לך בבית?
"ההורים כבר קיבלו את ההודעה. אמא הרגישה שמשהו קרה וביקשה מאבא לחזור מוקדם מהעבודה. הם ניסו להתקשר לאנשים, אבל אף אחד לא ענה להם. כולם כבר ידעו ופחדו להגיד".
מה אתה זוכר מהלוויה?
"אני זוכר את הנסיעה במונית. ראיתי את כל המכוניות שחונות לאורך הדרך והבנתי כמה אנשים הגיעו. באמצע הלוויה הייתה אזעקה, אבל אף אחד לא זז. הרגע הכי קשה היה כשכיסו את הארון בחול. הרגשתי מרוקן לגמרי".
החיים אחרי האובדן
מה-1 באוגוסט 2006 החיים של אלון השתנו לתמיד. הם המשיכו, אבל אחרת. שלוש שנים אחרי נפילת אילן ז"ל נולדו לו תאומים. "לידת הילדים הייתה הנחמה והסחת הדעת", סיפר, "החיים בבית אחרי נפילתו של אילן היו סביב זה. קו החיים ממשיך – עבודה, סופר, שגרה – אבל תמיד חסר משהו. בשנים הראשונות לא הייתה שעה שאילן לא עבר לי בראש. היום, אחרי 20 שנה, זה כבר אחרת".
מה אתה יודע על הקרב שבו הוא נפל?
"אני יודע הכול. ישבתי עם שלושה קצינים שהיו שם. הם היו צריכים לתקוף בכפר עייתא א-שעב. גדוד 890 הסתבך אז ביקשו מ-101 להזדרז. בגלל עיכובים הם הגיעו לשם באור יום. הם נכנסו לבית בסביבות 9 בבוקר ואז התחילה מתקפת טילי נ"ט. אילן סידר את כולם בעמדות ועמד בחדר פנימי לשיחת מפקדים עם עוד שני קצינים. בטיל הראשון נהרג יהונתן איינהורן. טיל נוסף עבר דרך הקיר ופגע באילן פגיעה ישירה. שני הקצינים שהיו לידו לא נפגעו. הסמ"פ שלו שגיב פרץ סיפר לי שלפני הכניסה ללבנון הוא אמר לאילן שהוא עומד לקבל פלוגה ושהוא רוצה אותו כסגן. אילן ענה לו שאין סיכוי, שהוא גמר עם זה. אחרי המלחמה שגיב קיבל פלוגה וקרא לה 'פלוגת אילן'".
איך השכול השפיע עליך ועל ההורים?
"התחזקתי קצת מבחינה דתית. אני מניח תפילין והולך לבית כנסת בשבתות, אבל אני לא חובש כיפה. נפילתו גם דרבנה אותי להביא ילדים מהר. אצל ההורים קו החיים ממשיך, אבל שום דבר כבר לא מושלם. תמיד יש משהו שמעיב על השמחה. הנכדים הם מה שמפיח בהם רוח חיים. אני המשכתי לעשות מילואים ב-551 עד 2012 ואז הפסקתי כי זה היה קשה מדי להורים".
אתה מפחד לשכוח זיכרונות ממנו?
"כן, במיוחד דברים קטנים. אני משתדל לספר לילדים שלי כל מה שאני זוכר. פעם הייתי חולם עליו הרבה, היום כבר פחות. בשנים הראשונות בכיתי המון, היום פחות, אבל לפעמים זה פתאום חוזר. הייתי בלוויה של חייל אוהד הפועל והכול צף לי מחדש. בימי הזיכרון ובאזכרות השנתיות מגיעים החיילים שלו ממחלקת בני הישיבות. הם שמרו על קשר קרוב עם המשפחה. לימי הזיכרון גם מגיעים נציגים מהפועל תל אביב".
אלון גבאי עבד המון שנים באינטל אך לפני שנתיים עזב. היום הוא מורה למתמטיקה בקריית ביאליק. שני אחיו, אלה ואייל, עזבו את הארץ לארה"ב. ההורים עדיין גרים בקריית ביאליק.
