לב גלרמן היה בן 13 כשאחיו סמ"ר יבגני גלרמן ז"ל, לוחם בפלחו"ד 890, נפל ברצועת הביטחון בדרום לבנון והוא בן 21 בלבד. האח שגידל אותו ותמיד היה שם בשבילו לא חזר הביתה, ומאותו יום ארור הגעגועים אליו רק הלכו והתעצמו. כאב קטן בבטן שלא מרפה, גם לא ברגעים השמחים של החיים.
31 שנים אחרי. גלרמן, היום בן 44, נשוי עם שלושה ילדים, מדבר לראשונה על אחיו, איך קיבל את הבשורה, מה הבין באותם רגעים שהשמיים נפלו וגם על מה שקרה לו ולמשפחתו מאז היום ההוא: ה-11 במאי 1995.
קשר מצוין
יבגני ולב גלרמן נולדו במוסקבה לאנה ושמואל. כשלב היה בן שלוש ואחיו בן עשר אמם נפטרה ממחלה. "אני פחות הכרתי את אמא, יבגני הכיר אותה טוב", סיפר גלרמן, "למרות פער הגילים ביני לבין יבגני, 7 שנים, היה בינינו קשר מצוין ומדי פעם הוא היה לוקח אותי לבלות עם חברים שלו. לאחרונה קיבלתי מחברת, סוג של יומן, שאמא כתבה בחודש האחרון לחייה. זה היה אצל דוד שלי כל השנים, אבל השנה הוא נפטר והמחברת עברה אליי. קראתי את הדברים שאמא כתבה, שהם יותר הנחיות מאשר זיכרונות כמו איך לגדל את יבגני, איזה בן אדם הוא צריך להיות ושהוא צריך למצוא אישה, לבנות חיים, להיות אדם טוב, לשמור עליי ולעזור לאחרים. יש שם הרבה דגש על ערכים".
אחרי מות האם בשנת 1984 האב שמואל גידל את שני ילדיו לבד עד שבשנת 1989 הכיר את רינה שהפכה להיות אמא ליבגני ולב. בשנת 1990, כשיבגני התקרב לסיום לימודי התיכון בברית המועצות, הוא דחף לעלות לישראל ואכן בשנת 1991 הגיעה המשפחה לארץ. תחילה הם גרו בטבריה, אחר כך האב רצה לעבור למושב או קיבוץ וכך המשפחה הגיעה לכרם שלום שבעוטף עזה. אחרי שנה וחצי עזבה משפחת גלרמן את הקיבוץ ועברה לקריית גת.
בנובמבר 1992 התגייס יבגני לצה"ל עם שאיפה אחת – להיות לוחם בחטיבת הצנחנים. בבקו"ם הוא עבר בהצלחה את הגיבוש ונשלח לסנור – הבא"ח המיתולוגי של הצנחנים. יבגני, צעיר חדור מוטיבציה שחלם להיות לוחם בצה"ל, שובץ בפלוגת המסלול של גדוד 890 תחת המ"פ אמיר ברעם. הוא עבר את כל המסלול – טירונות, חאמם אל מליח, קורס צניחה, אימון מתקדם, עלייה לגדוד, אימון ופעילויות מבצעיות. בתום שנה וארבעה חודשים הוא קיבל שיבוץ חדש בפלוגת החוד של הגדוד.
גלרמן: "כשעלינו לארץ יבגני, שהיה בן 17, למד עברית באולפן בקיבוץ מסילות ועבד עם אבא באיסוף תפוחי אדמה. אני חושב שכבר אז מישהו שם נתן לו את הרעיון להתגייס לצנחנים. לפני הגיוס יבגני הכין את עצמו היטב. הוא רץ המון ודאג להיות בכושר גופני מצוין. כשיבגני הגיע בפעם הראשונה עם מדי א' של הצנחנים זה היה וואוו. כל כך התלהבתי שהוא בא עם מדים אז לבשתי אותם".
יבגני איננו
בתחילת אפריל 1995 עלה גדוד 890 להחזיק קו בלבנון בגזרת רכס רמים – הגזרה המרכזית. הפלחו"ד, תחת המ"פ אריק איבגי, התמקם במוצב טייבה, מוצב חודר בתוך רצועת הביטחון. ב-11 במאי יצא כוח מהפלחו"ד, כשיבגני הוא אחד הלוחמים, למארב בוואדי סלוקי. בתנועה לנקודת המארב נתקל הכוח באויב ואחרי מספר דקות של ירי התברר בצער ובכאב כי יבגני נפגע ונהרג.
"באחת הפעמים שיבגני הגיע לחופשה מהצבא הוא הראה לי מספר כדורים נותבים והסביר לי איך אפשר לעשות מהם זיקוקים", החל גרלמן לשחזר את הרגעים ששינו את חייו, "היום שהודיעו על נפילתו של יבגני היה יום חמישי. באותו בוקר הבאתי מספר כדורים נותבים לבית הספר והראיתי לחברים. בהפסקה פתחתי את הכדורים, הדלקתי אש ויצאו כאילו זיקוקים. כמובן לא לנסות את זה והיום דבר כזה לא יעבור בשקט. אחרי ההפסקה חזרתי לכיתה ואז נכנס לכיתה מישהו, אני לא זוכר בדיוק מי, וביקש ממני להגיע לחדר המנהלת. הייתי בטוח שמישהו הלשין עלי על הזיקוקים שעשיתי".
קראו עוד:
חמאם אל מליח: הסיפור המלא על הקמת בסיס הצנחנים שהפך ל'גיהינום' של הטירונים
סנור שלא הכרתם: כך נראה הבא"ח המיתולוגי של הצנחנים ב-1992
אגדת ג'בל – הסיפור המלא: כך הפך חיים עוזיהו לרס"ר המיתולוגי של חטיבת הצנחנים
אתה נכנס לחדר המנהלת ומה קורה שם?
"הלכתי לחדר המנהלת עם מחשבות מה הולך לקרות לי עכשיו. פתחתי את הדלת ומיד ראיתי את אבא שלי, דודה שלי ואמא שלי. אבא שלי היה עם דמעות ואז כשהתקרבתי אליו הוא פשוט אמר לי: 'יבגני איננו'".
אתה היית אז בן 13. איך קיבלת את הבשורה הקשה הזו?
"בסוג של הלם. אבא שלי וגם יבגני תמיד אמרו לי שגברים לא בוכים. היו לי דמעות, אבל החזקתי את עצמי מאוד חזק בתוך האירוע הזה. בבית הקצינים והעובדים סוציאליים שהגיעו אמרו לי: 'הכל בסדר, אתה יכול לבכות', אבל החזקתי את עצמי. היום אני מתפרק לגמרי".
מה הזיכרון הכי חזק שנשאר לך מהלוויה או מהשבעה?
"יש דבר אחד שאני מתחרט עליו. בהלוויה אמרו לי לא ללכת להיפרד ממנו. לא רצו שאראה את הגופה. אמרו לי: 'אתה צריך לזכור את יבגני כמו שהוא' אז לא הלכתי. היום אני מתחרט שלא הלכתי לראות אותו עוד פעם אחת אחרונה. אני מצטער שלא נפרדתי ממנו. בשבעה הגיעה כמות מטורפת של אנשים. המון-המון אנשים שלא הכרתי שסיפרו סיפורים, אנשים עם לב גדול".
לחבק ראשון
בימים שאחרי השבעה המשפחה ניסתה לעכל את האובדן העצום ולהמשיך קדימה. "פתאום נשאר ריק", נזכר גלרמן, "זו תחושה שקשה להסביר במילים, אבל מאז היא שם כל הזמן. המציאות במדינה באותם ימים לא הייתה פשוטה כי זו הייתה תקופה של פיגועים. צריך להבין שהיינו אז עדיין עולים חדשים ולא הכרנו את זה. לא ידענו מה זה שכול".
31 שנים חלפו. יש רגע אחד שלך עם יבגני שאתה כל הזמן חוזר אליו?
"היו לנו הרבה רגעים משותפים כי בילינו הרבה יחד. אחרי שיבגני התגייס לצנחנים בכל יום שישי הייתי מחכה מחוץ לבית לראות אותו יורד מהאוטובוס. בתחילת שנות ה-90' של המאה הקודמת לא היו פלאפונים ולא ידעתי מתי הוא מגיע, אז פשוט הייתי יוצא מהבית ומחכה לו. תמיד רציתי להיות הראשון שפוגש אותו. כשהוא היה מגיע הייתי רץ ומחבק אותו. גם בחופשות הקיץ נסענו יחד ברכבת לאוקראינה להיות אצל הדודה, אחות של אבא".
מה אתה יודע על מה שקרה שם בוואדי סלוקי ב-11 במאי 1995?
"אבא שלי קיבל את נפילתו של יבגני קשה מאוד, אבל הוא לא רצה לחקור מה קרה שם. אני יודע שהיה שם משהו לא בסדר, אבל הדבר היחידי שמעסיק אותי זה לא מה שקרה, אלא איך למנוע שזה לא יקרה שוב. כי את יבגני שום דבר כבר לא יחזיר. זה שאחטט במה שקרה זה כבר לא ישנה".
איך אבא התמודד כל השנים?
"לא נראה לי שעברה בו בכלל המחשבה שיבגני לא יסיים את הצבא וימשיך הלאה עם החיים. המשפחה הייתה חשובה לאבא מאוד וגם ההיסטוריה של המשפחה. במלחמת העולם השנייה 46 מבני המשפחה נהרגו ולמרות שהוא הכיר את זה שיכולים להיהרג במלחמה הוא לא חשב שזה יכול לקרות ליבגני".
ספר על יבגני. מה הוא אהב?
"במוסקבה יבגני היה נער ספורטיבי, שהתאמן באגרוף וגם באומנויות לחימה. הוא אהב לשמוע את הביטלס ובון ג'ובי וגם מוזיקה רוסית – רוק רוסי של שנות ה-80' וה-90'. התחביב העיקרי שלו היה קריאת ספרים. הוא היה מתרגל קריאה מהירה כי הוא פשוט רצה לקרוא המון".
כשאתה שומע על לבנון או רצועת הביטחון מה זה עושה לך?
"האמת שהייתי רוצה לבקר יום אחד בלבנון, במקום שיבגני נפל".
החברים של יבגני ז"ל מהפלחו"ד ומפלוגת המסלול שמרו אתכם ואיתך על קשר כל השנים?
"כן. הם שמרו איתנו על קשר הדוק. הם מגיעים לאזכרות, לימי הזיכרון ומשתתפים במפעלי ההנצחה לזכרו של יבגני. בתקופת מגפת הקורונה הם שלחו לנו סרטון תמיכה מרגש. כל אחד מהחברים החזיק שלט עם הכיתוב: 'כולנו משפחת גלרמן' וכשמלאו 20 שנה לנפילתו הם הוציאו ספר לזכרו. הם איתנו ברגעים השמחים של המשפחה וגם ברגעים הקשים".
ב-16 ביולי 2024, 29 שנים אחרי נפילת בנו, שמואל גלרמן הלך לעולמו ממחלת הסרטן והוא בן 78.
