כבר שנים רבות שסורין הרשקו, לוחם פלוגת המסייעת של גדוד 890 והפצוע הקשה ביותר במבצע אנטבה, מגיע לאזכרות בגבעת הנ"ד. הוא יושב בין המשפחות השכולות ומשתתף עמן בהנצחת 44 המפקדים והלוחמים מהצנחנים ועשרת אנשי צוות האוויר שנספו באסון.
הקשר של הרשקו לאסון הנ"ד אינו מובן מאליו. הוא לא הכיר את הנופלים ולא היה מעורב באירוע. ובכל זאת, עם השנים הפך לחלק ממעגל הזיכרון וההנצחה.
חברות שנרקמה
ב-10 במאי 1977, במהלך תרגיל של חטיבת הצנחנים הסדירה בבקעת הירדן, התרסק אחד המסוקים שהשתתפו בו. 44 מפקדים ולוחמים מפלוגת מאי 1976 של גדוד 890 ועשרה אנשי צוות אוויר נהרגו באירוע, שנודע מאז כאסון הנ"ד.
כשקרה האסון, הרשקו היה עדיין בעיצומו של שיקום ארוך וכואב. "שמעתי על האסון כשהייתי עדיין בשיקום בתל השומר", נזכר הרשקו, בוגר מחזור אוגוסט 1973 של גדוד 890, "אני לא זוכר מי סיפר לי, אבל אני זוכר את השוק שחטפתי. אלה היו חיילים צעירים ממני בשלוש שנים. הם התגייסו במאי 1976, פחות או יותר כמה חודשים לפני מבצע אנטבה. כמובן שלא הכרתי אף אחד מהחיילים שהיו שם".
עם השנים הצטלבו דרכיו של סורין עם כמה מהקצינים והלוחמים מפלוגת מאי 1976, שלא השתתפו בתרגיל מסיבות שונות, ומאותם מפגשים נולד קשר שהלך והעמיק. "אני לא זוכר בדיוק איפה נפגשנו לראשונה, אבל עם הזמן נוצרו קשרי חברות. את חלקם הכרתי כי הם גם היו במסייעת של 890. דרכם הכרתי את דורון כוכבי, אחיו של דודו כוכבי ז"ל, מ"פ מאי 1976. נוצר בינינו קשר טוב. דורון גם היה צנחן והיינו בערך באותם מחזורים. אחר כך היינו עושים אצלי בבית מפגש בערך פעם בשנה. היו מגיעים חבר'ה מהמסייעת ומפלוגת המסלול שלי וגם החבר'ה מהפלוגה שלא יצאו לתרגיל. מה שהיה מיוחד אצלם הוא שהייתה להם קבוצה שטיילה יחד. הם היו עושים טיולי ג'יפים באופן די קבוע, פעמיים-שלוש בשנה. אני מאוד אוהב טיולי ג'יפים והם הציעו לי להצטרף. ככה הפכנו לקבוצה קטנה ומאוד מגובשת. חוץ מטיולי ג'יפים, היינו נפגשים גם בבתים של אחד מאיתנו, יוצאים למסעדה או לפאב".
דרך דורון הכרת גם את אמו, ימימה כוכבי ז"ל?
"בזכות היחסים הקרובים עם דורון כוכבי הכרתי את ימימה זכרה לברכה. הייתי ממש מוקסם ממנה. זו הייתה אישה שעם כל האסון שלה המשיכה את החיים במלוא הפעילות. היא ניהלה את בית יד לבנים ברחובות ובכל מפגש איתה הייתי שואל אותה: 'ימימה, מה שלומך?', והתשובה שלה תמיד הייתה: 'מה שלומי זה לא חשוב. מה שלומך זה חשוב'. היא דאגה לנו, אירחה אותנו ובישלה בשבילנו. היא הייתה לבבית, חמה ואוהבת. אין מי שהכיר אותה ולא העריץ אותה".
כאב משותף
הקשר שנוצר עם דורון, אחיו של המ"פ שנפל, ועם הלוחמים שלא יצאו לתרגיל חיבר את סורין לסיפור האסון. "לפני כ-20 שנה התחלתי להגיע לאזכרות בגבעת הנ"ד", סיפר הרשקו, "זכור לי שאז לא הגיעו הרבה אנשים. היום באים הרבה, וזה בזכות דוד פרץ, שהיה סמל בפלוגה. הוא ועוד כמה חבר'ה דאגו שאסון הנ"ד יקבל את המעמד שראוי לו. זה אסון בסדר גודל עצום. הטקס עצמו מכובד מאוד. גדוד 890 מארגן את האירוע, יש צוות שמתחזק את האנדרטה וגם סללו כביש גישה. עד לפני מספר שנים הייתה דרך עפר מצ'וקמקת שהובילה לאנדרטה ועכשיו יש דרך בטוחה, כניסה מסודרת ומגרש חניה".
מאז ביקורו הראשון בטקס מקפיד הרשקו, שמתנייד בכיסא גלגלים, להגיע מדי שנה לגבעת הנ"ד. "גדלתי בנהריה ובאחד הטקסים הכרתי אחות של אחד הנופלים מנהריה, אמיר מירקין ז"ל. לא היינו שכנים, אבל אני והיא כמעט למדנו באותה שכבה. בשנה האחרונה היא לא הייתה. עם השנים הפנים נעשו מוכרות, קרובי משפחה של הנופלים ניגשו אליי, הציגו את עצמם ואמרו שלום. פגשתי גם לוחמים שקרובים יותר למחזור הגיוס שלי ולא קשורים לאירוע אבל מגיעים כל שנה לזכור ולכבד".
מה אתה מרגיש בכל פעם שאתה מגיע לטקס בגבעת הנ"ד?
"אני מרגיש שאני במקום הנכון. במהלך השנים נהגתי להגיע לטקס הממלכתי באנדרטת הצנחנים בתל נוף, שמתקיים כל שנה לפני יום כיפור. הפסקתי להגיע כי זה נהיה בשבילי המוני מדי וגדול מדי. גם אם משתדלים לבוא לעזרתי, נותנים לי חניה והכול, עדיין החניה נמצאת בערך קילומטר ממקום הטקס. המרחק גדול והכניסה עבורי מסורבלת. כבר קשה לי להגיע, אז אני מרגיש בעצמי מין פיצוי בזה שאני מגיע לטקס הזה. חשוב לי לזכור את הנופלים של הצנחנים ובמיוחד את חללי הנ"ד".
מדוע חשוב לך לזכור במיוחד אותם?
"בגלל שנוצרו קשרים עם הלוחמים מהפלוגה שלא יצאו לתרגיל ועם המשפחות השכולות ובגלל שהייתה נטייה לשכוח אותם. היו שנים שהרגשנו, וגם החברים שהיו שם סיפרו לי, שזה מתחיל להיות טקס שפחות באים אליו, אירוע שנשכח. זה כאב לי".
לא שוכחים
עבור הרשקו השאלה כיצד נשמר זכרו של אסון הנ"ד נוגעת בסיפור רחב וכואב הרבה יותר. "הרבה פעמים באים אליי ואומרים לי: 'איך אתה מרגיש עם זה שלא מזכירים אותך, שאתה נשכחת ונעלמת?'. אבל א', זה לא נכון; וב', יחסית לנכים אחרים ולפצועים אחרים, אני הרבה יותר מוכר, אין ספק. אנסה להסביר. במדינת ישראל, לצערנו, כמות הנופלים וכמות הפצועים היא אסטרונומית. זה לא נתון קבוע, זה נתון שגדל. בכל שנה מצטרפים סיפורי גבורה של חבר'ה מדהימים. את אסון הנ"ד מזכירים, אבל יש גבול לכמות הזיכרון שבן אדם ממוצע יכול לזכור. כולם זוכרים פה אירוע ושם אירוע, אבל במהלך השנים, בעיקר כשאתה מתחיל להיות מוצף בכל כך הרבה סיפורים חדשים, הנטייה היא לשכוח את הישנים יותר. זה כאילו טבעי. במקרה של הנ"ד, בכל זאת מדובר בכמות גדולה של חיילים שנפלו באירוע אחד. אולי היו אירועים גדולים יותר אחר כך, אבל בכל זאת זה אחד האסונות הקשים שצה"ל חווה, וחשוב לזכור".
קראו עוד:
אסון הנ"ד: הקצין מ-890 שהעביר ארבעה לוחמים למסוק שלו ובכך הציל את חייהם – עדות מצמררת
עפר כהן, מג"ד 890 בזמן אסון הנ"ד: "מפקד לא שוכח את חייליו שנפלו"
הצלם אלון בסקינד מתעד כבר שש שנים את טקס אסון הנ"ד: "זה חשוב למשפחות"
