עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים ב-6 באוקטובר 1973 תקפו הסורים את מוצב 116 ברמת הגולן. באותה שעה איישו אותו לוחמים מגדוד 50 – נח"ל מוצנח של חטיבת הצנחנים הסדירה. כבר עם תחילת הקרבות מפקד המוצב סגן יוסי גור נפצע ומי שנטל במקומו את הפיקוד על המוצב היה אחד הלוחמים הצעירים מפלוגה א' – ציון עזר.
אל מול גלי ההתקפות הסוריות וגם אל מול הפחד למות עמד עזר בנחישות ובאומץ לב וגילה מנהיגות, יוזמה ודבקות במשימה. מוצב 116 נלחם בגבורה ולא נפל לידי האויב הסורי. שלוש שנים אחרי המלחמה, במאי 1975, הרמטכ"ל רב אלוף מוטה גור העניק לעזר את עיטור המופת על תפקודו בקרב.
ב-11 בדצמבר 2025, כמעט חודש לפני יום הולדתו ה-72, ד"ר ציון עזר ז"ל הלך לעולמו.
"במהלך ימי השבעה הגיעו המון אנשים. לא רק מהצנחנים גם שיריונרים מגדוד 180 שניהלו את הקרב לצידם", סיפרה בתו עדי עזר, "החבר'ה שנלחמו עם אבא אמרו כי לא עניין אותם לדבר על גבורת הקרב. הם עשו את מה שעשו, שרדו, הצילו את החברים שלהם וזהו. הם לא אמרו לעצמם כל בוקר 'כל הכבוד לנו שעשינו את זה'. הם נקלעו לזה. פעלו טוב, כי אם הם לא היו פועלים טוב הם לא היו פה היום".
הפחד מהשבי
סמ״ר ציון עזר ז"ל נולד בפתח תקווה ב-9 בינואר 1954, בן הזקונים והשביעי במספר של סביחה ויחזקאל שעלו מעיראק בתחילת שנות ה-50 של ה-120. הוא גם בנם היחיד שנולד בארץ.
תחילה התגוררה משפחת עזר במעברה שעריה, מאחר והאבא יחזקאל עזר היה טכנאי רדיו של מטוסים בצבא הבריטי בעיראק ועסק בזה גם בארץ המשפחה עברה ליישוב החדש שהוקם בשנת 1955 ליד שדה התעופה – נוה אפרים מונסון ושם גדל ציון.
בשנת ה-1972 התגייס ציון עזר לשירות סדיר בצנחנים בגדוד 50- נח"ל מוצנח. הוא היה חייל במחלקה 2 מפלוגה א' של הגדוד תחת פיקודו של סגן מנחם אנסבכר. בתחילת אוקטובר 1973 היתה פלוגה א' בתעסוקה מבצעית ברמת הגולן וערב המלחמה נשלח עזר לתגבר את מוצב 116. "אבא לא הכיר את המ"מ יוסי גור עד הרגע שבו הם נלחמו", סיפרה עדי, "יוסי הגיע למוצב כמה ימים לפני תחילת המלחמה כדי להחליף קצין שיצא הביתה. הסורים פתחו בהתקפה ארטילרית ויוסי נפצע. בשבעה יוסי סיפר לי שאחרי שהוא נפצע הוא הבין שאבא שלי מבין עניין, שיש לו ראש גדול למרות שהיה חייל צעיר ואמר לו: 'ציון תסדר את העניינים למעלה' ומאותו רגע אבא פיקד על המוצב. גיבור הוא אדם שנקלע לרגע שבו אין דרך חזרה: או שייכנע למוות, או שייקח אחריות לא רק על עצמו, אלא גם על חייהם של אחרים, ומתוך כך כל הכוחות החבויים בו יתפרצו. זה מה שקרה לאבא בגיל 19".
אבא שיתף אותך ואת האחים שלך במה שעבר עליו במוצב 116?
"כן הוא סיפר, אבל לא הרבה. הוא הראה לי כילדה את העיטור. גם פעם אחת ביקשתי ממנו לבוא לספר את הסיפור שלו בכיתה שלי והוא בא וסיפר. הוא לא רצה להיות גיבור. הרי אף אחד לא רוצה להגיע למצב שבו הוא צריך להילחם במישהו. אתה לא בוחר את זה. אבא לא אהב את המינוח גיבור. הוא היה צנוע. אני מבינה את הערצה שיש לאנשים כלפי אבא ואני גם מעריכה את זה, אבל העיטור היה במגירה. הוא לא חשב בכלל על לתלות אותו על הקיר. אבא סיפר לי שהפחד ליפול בשבי היה גדול יותר מהפחד למות".
לא נכנעו
בשנת 2003 כשמלאו 30 שנה למלחמה נערך מפגש של כל מי שנלחם במוצב 116 ובמוצב תל סאקי, צנחנים ושריונרים מגדוד 180.
עדי: "כל המשפחות נפגשו בפעם הראשונה והתחילו לדבר. עד אז הם לא ממש דיברו. כולם התמודדו עם טראומה. ביקרנו בגזרה ושמענו הקלטות. השריונרים נלחמו לצידם בצורה מופתית. הם פגעו בהמון טנקים סורים בהכוונת אבא וחבריו. בקרב על המוצב סגן יואב יקיר ז"ל נהרג. גם יוסי למרות הפציעה המשיך להילחם לאחר שהתאושש ולעודד את הלוחמים ועל זה הוא קיבל את עיטור העוז. 52 שעות הם נלחמו ולא נכנעו. כל הלוחמים במוצב 116 יצאו בחיים, חלקם עם פציעות. אחרי שפינו אותם מהמוצב הטיסו אותם להילחם בסיני. מהאירוע הזה רובם צמחו ברמה האישית. התחושה של 'אם אין אני לי מי לי' הניעה את רובם להצליח".
בשנת 1974 התחתן עזר עם זוגתו אסתר, הזוג התגורר בבאר שבע ונולדו להם שלושה ילדים – שחר, עדי ורון. בהמשך עברה המשפחה לגור בשוהם.
עם השנים צמח עזר להיות דוקטור לפיזיקה. הוא פעל במשך כעשור בתור מנהל מחלקת אופטיקה במרכז למחקר גרעיני שורק. לאחר מכן פנה אל עולם היזמות, שם הקים והוביל כמה חברות בתחום המכשור הרפואי-אסטתי. לפני 6 שנים נולדה נכדתו הבכורה נינה, הבת של עדי.
"הוא היה אבא מדהים", אמרה עדי בגעגוע, "באחת השיחות איתו הוא אמר לי: 'תשמעי, 3/4 מהחיים זה עבודה אז תבחרי מה את אוהבת לעשות'. הוא לא רצה שנעשה משהו שאנחנו לא רוצים. הוא היה סבא לנכדה אחת. שהייתי סומכת עליו ב-100 אחוז עם הבת שלי. הייתה לו אליה אהבה בלי גבולות. זה היה מתנה גדולה בשבילו ובשבילה. עכשיו יש עוד נכד מבנו הבכור שחר בדרך".
אדם אהוב
בגיל 34 עבר עזר התקף לב ודום לב ראשון וגילה שזה תורשתי. הוא עבר ניתוח מעקפים, עוד כמה צנתורים ותמיד היה במעקב. עדי: "לפני שישה שבועות הוא עבר התקף לב שהלך והתדרדר. הוא היה מטופל במחלקת טיפול נמרץ לב בבילינסון. מחלקה מצוינת. טיפלנו בו והיו שיפורים במצב במהלך תקופת האשפוז ואז החלה הרעה במצבו ובליל הסופה ביירון, ב-11 בדצמבר הוא נפטר. בסוכות עוד טיילנו יחד כולנו בבולגריה. בקיץ היינו בזנזיבר. כל החיים הוא ידע שדבר כזה עלול לקרות, אבל הוא הספיק כל כך המון והיה לו עוד כל כך הרבה לתת".
איך תרצי שיזכרו אותו?
"הוא היה איש של הגשמה. היה אומר לי: 'מה את רוצה שיקרה?' הייתי עונה לו והוא היה משיב: 'בואי נעשה את זה'. הוא גם אהב להיות עם חברי הגרעין שלו מהנח"ל. אחרי הרבה שנים הם חזרו לטייל יחד בארץ ובעולם. הוא אהב לטייל ואהב לתרום ולהירתם. במלחמה התנדבנו יחד בחקלאות, בשדות של בטטות ועגבניות ואיפה שהיו צריכים אותנו. אנשים אהבו אותו וככה אני רוצה שיזכרו אותו. כאדם שהיה אהוב, נוכח ומשמעותי".
