כבר 25 שנה ברציפות שאיזי מן הוא הקול שמלווה את טקס הזיכרון לחללי אסון הנ"ד. שנה אחרי שנה, תחת החום הכבד של הבקעה, מול המשפחות השכולות והלוחמים שמגיעים לזכור, הוא עומד על הבמה ומנחה את אחד הטקסים המרגשים והטעונים ביותר. מבחינתו, זה כבר מזמן לא עוד טקס, אלא חלק בלתי נפרד ממנו.
בטקס ה-25 שהנחה ב-7 במאי 2026, שציין 49 שנים לנפילתם של 44 לוחמי פלוגת מאי 1976 של גדוד 890 ו-10 אנשי צוות אוויר, הוא התרגש מאוד, כאילו זו הייתה הפעם הראשונה שלו. מן פתח את הטקס בהקראת מקאמה שכתב במיוחד, טקסט שמיד חיבר את המשתתפים לאירוע הקשה, לחיים הרבים שנגדעו בטרם עת ולזיכרון שממשיך ללוות את כולם עד היום.
שנה אחרי שנה
מן בן ה-69 הוא עיתונאי מוערך, שדרן רדיו, סופר, כותב מקאמות ומנחה אירועים. כמו כן הוא מוכר גם כמי שחיבר המנונים לחילות ולפיקודים בצה"ל. בשנת 2001, לקראת יום השנה ה-24 לאסון המסוק, הוא קיבל פנייה מהיחידה להנצחת החייל במשרד הביטחון להנחות את טקס ההתייחדות השנתי בגבעת הנ"ד ומאז, כבר 25 שנים ברציפות, הוא חלק בלתי נפרד מאחד מאירועי הזיכרון המרגשים והמצמררים ביותר של הצנחנים.
"25 שנה אני כבר מנחה את הטקס", סיפר מן בראיון מיוחד לאתר 'האדומה', "שיבצו אותי פעם אחת ומאז אני כבר חלק מהטקס. זה נמשך כי אני, קצינות הנפגעים וכל מי שעובד על הטקס כבר יודע על מה מדובר. אני גם יודע כבר את הרגישויות של האירוע. אני מכיר שם הכול ודואג אפילו לדברים קטנים שהם לא בהכרח חלק העבודה של המנחה. בכל שנה אני מקפיד לבקש שיהיו כוסות ובקבוקי מים לידי. כי הרבה פעמים עלו אנשים לדבר והשילוב של ההתרגשות, הכאב והחום המטורף של הבקעה הוא לא פשוט. אז אני שולף כוס מים לאמא שכולה או אבא שכול שעומדים ומדברים. השנה, באופן נדיר, לא היה חם כל כך ואני יודע מה זה כשחם שם".
מה אתה זוכר מהפעם הראשונה שהנחת את הטקס?
"קודם כל המקום השתנה. רק לפני שש שנים קק"ל סללה את כביש הגישה, עד אז נסענו בדרך מדברית קשה. אני מנסה להיזכר מי היו הנפשות הפועלות אז. ברוב השנים לא הגיעו שרי ביטחון ולעיתים רחוקות הגיעו רמטכ"לים. בדרך כלל מגיעים אלופי פיקוד, וגם הם לא תמיד מגיעים. אחד הדברים שהרשים אותי כבר מהפעם הראשונה ב-2001, שכבר אז עברו מספיק שנים והמקום היה מלא. זה באמת הדהים אותי, המחשבה כמה זה מלא וכמה אנשים באים. ומשנה לשנה זה מפליא אותי עוד יותר.
"מצד אחד המשפחות הולכות ונעלמות, לפחות המשפחות הגרעיניות המקוריות. ההורים בעיקר", המשיך מן לספר, "השנה לא הגיע אבא שהיה תמיד מגיע, אביו של יובל צוקרמן ז"ל. הוא כבר בן 93. כל שנה הוא ואשתו היו ניגשים אליי בסוף הטקס ואומרים: 'נתראה כאן בשנה הבאה'. בפעם האחרונה היו הורים שכולים, אבל בודדים. באמת הם הולכים ונעלמים. אבל מצד שני, אחד הדברים שריגשו אותי גם בפעם הראשונה וגם עכשיו, שמגיעים יותר ויותר חברים. בשנה שעברה ניגש אליי מישהו ואמר שהוא מהחברים. שאלתי אותו: 'איך זה שאתה מגיע? איזה יופי שאתה כאן'. והוא אמר לי: 'תשמע, אני עכשיו יכול להרשות לעצמי להגיע כי אני פנסיונר'. פתאום המחשבה הזאת, שהבחורים האלה, שאם הם היו בחיים היום, היו מתקרבים לגיל פנסיה. ואז החברים פתאום מגיעים יותר, כי יש להם זמן. למשל השנה הגיעו שתי הפקידות הפלוגתיות".
מי המפקדים שהגיעו לאורך השנים?
"כשאני חושב על המפקדים, למשל גיא לוי, שהיה מפקד גדוד 890 באזור שנת 2011 והיום הוא כבר תת-אלוף. מטעם חיל האוויר הגיע פעם עמיקם נורקין שלימים הפך למפקד חיל האוויר. בני גנץ הגיע פעם אחת, אהוד ברק הגיע כשהיה שר ביטחון. בוגי יעלון זה מרשים – הוא מגיע כמעט כל הזמן. גם האלוף בדימוס עמוס ירון מגיע קבוע כבר שנים".
הרגע המצמרר
לאורך השנים כתב מן לא מעט מהטקסטים של הטקס וכמובן את המקאמות. איך ניגשים בכלל לכתוב על אסון כזה אחרי כל כך הרבה שנים? מן מסביר: "זה אחד הטקסים שיש לי הכי הרבה מקאמות שכתבתי עליהם. כל פעם זה בא מאיזו זווית אחרת. קודם כל תמיד זה הדיאלוג איתם, הדיאלוג הדמיוני, הווירטואלי. מה הם חשבו באותו רגע, מה הם חושבים עלינו היום, מה הם רצו להגיד ולא יכלו להגיד. כשאני כותב בסגנון כזה, אז כל הדמיון פתוח. הכול אפשרי. פעם אחת כתבתי ממש על הרגע האחרון שלהם – מה עבר להם בראש בשנייה שלפני שזה קרה כשהם עלו למסוק. הרי זה רגע מנוחה של לוחמים בתוך המסוק, אז אחד חשב מתי הוא יראה את החברה. אחד חשב על אמא ואבא, אחר חשב שבשבת ילך לראות את הסבתא. כל מיני דברים, גלגולי דורות ודברים כאלה. המסר כל שנה, בצורה כזאת או אחרת, הוא שאנחנו כאן איתם וגם הם איתנו. כי הם בלב. אפילו השנה השתמשתי בשורה של נעמי שמר: 'חצי מאה עברה'. כי פתאום זה לא נתפס – 49 שנים ועדיין באים אנשים. זה באמת דבר מרגש".
קראו עוד:
חמאם אל מליח: הסיפור המלא על הקמת בסיס הצנחנים שהפך ל'גיהינום' של הטירונים
סנור שלא הכרתם: כך נראה הבא"ח המיתולוגי של הצנחנים ב-1992
אגדת ג'בל – הסיפור המלא: כך הפך חיים עוזיהו לרס"ר המיתולוגי של חטיבת הצנחנים
כשקרה אסון הנ"ד בשנת 1977 איפה היית?
"הייתי חייל בשירות סדיר. הייתי בבסיס של תותחנים ליד פיקוד מרכז. אני זוכר שיצאתי הביתה וכשחזרתי ההורים שלי אמרו לי: 'שמעת? קרה אסון, התרסק מסוק'. עוד לא ידעו את המספרים ולא ידעו בדיוק כמה זה. איכשהו זה תמיד ליווה אותי. ידעתי שקיים הדבר הזה, אבל רק כשקראו לי בפעם הראשונה להנחות את הטקס, פתאום קלטתי את גודל הסיפור ושמדובר גם בשכול של חיל האוויר. בשנת 1997 קרה אסון המסוקים ואז גם בכלל קלטתי שבמידה רבה שכחו אותם. המשפחות דיברו על זה שכאילו שכחו אותם בגלל שבא אחר כך אסון יותר גדול. מה שבאמת חשוב לי, לפחות בחלק הצנוע שלי, גם בכתיבה של המקאמות וגם בדרך שאני משתדל להנחות את הטקס, זה באמת לתת למשפחות, לחברים וכמובן לנופלים את הכבוד. אחד הדברים שגם מרגשים זה שהטקס לא נעשה בבית קברות או באולם סגור, אלא שאנשים חוזרים שנה אחרי שנה אל המקום שבו זה קרה. וזה באמצע שום מקום".
מתי מתחיל בעצם היום שלך בטקס?
"אני שם תמיד כבר סביב השעה 8:30 בבוקר. אני בא מוקדם כדי לעבור על הכול, לראות שהכול מסודר, לעשות חזרה עם הלהקה ולראות שחברי הלהקה יודעים מתי הם נכנסים. ותמיד, כל השנים, מופיעה להקת חיל האוויר".
יש רגע בטקס שכל שנה הכי מרגש אותך?
"כן. הקראת שמות הנופלים. זאת מכת פתע בבטן. פתאום יש דממה. ממש דממה מדברית. שלחו לי פעם צילום ושמתי אותו גם בפייסבוק שלי – הדבר היחיד שמתנדנד שם זה הדגל מהרוח. ואני כל פעם שומע את השקט בפאוזה שבין השמות כשאני קורא אותם. זאת גם חרדת קודש. באמת, לא לטעות בשמות. במשך שנים עברנו ובדקנו את השמות, משפחה-משפחה, בדיוק איך הם רוצים שנגיד אותם. אני זוכר את המשפחה של אורי סטריק ז"ל מירושלים. כל פעם היו ניגשים אליי ואומרים: 'זה אוּרִי, לא אוֹרִי'. ואני אומר להם: 'אני יודע, ניקדנו'. האבא היה אומר לי: 'אתה יודע כמה אנשים לפניך לא אמרו את השם נכון?'. להגיד שם נכון זה אחד הדברים הכי חשובים. אני אטעה בדברים אחרים חלילה, אבל בשם – זאת חרדת קודש. אני גם קורא את השם ומרים את העיניים אחרי כל שם. כי אני לא קריין אוטומטי וזה לא פס קול מוקלט. אני צריך להרים עיניים, להתייחס אליהם ואז לרדת חזרה לשם הבא בלי לפספס. והשמות גם כתובים בדיוק באותו סדר על האבן, אז אנשים מסתכלים. אני חושב שזה הרגע המצמרר – גם לשמוע את השם, גם לראות אותו על המצבה ובתוך רגע של שקט, על הרקע של המדבר ועל הרקע של המקום שבו בדיוק זה קרה".
מה הפך את טקס אסון הנ"ד לכל כך מיוחד?
"לכל טקס יש אופי מיוחד, אבל החברות והרעות הזאת של הצנחנים, שאני רואה בנ"ד שנה אחרי שנה ושזה לא הולך ופוחת – זה באמת דבר מדהים. אם יש משהו ישראלי זה הטקס הזה".
50 שנה לאסון
כבר רבע מאה שאיזי מן עומד על הבמה באנדרטת אסון הנ"ד ומלווה את המשפחות, הלוחמים והחברים שמגיעים שנה אחרי שנה אל המקום שבו התרסק המסוק בבקעת הירדן. עכשיו, כשהטקס מתקרב לציון 50 שנה לאסון, גם הוא מבין שמדובר ברגע אחר, כזה שמחייב לא רק זיכרון, אלא גם מחשבה איך ממשיכים לשמר את הסיפור לדורות הבאים.
"כשאני שומע את המספר 50, אני מבין שמן הסתם זה יהיה אירוע גדול. אני מניח שינסו באמת לחשוב מה עושים אחרת", אמר מן בהתרגשות, "בשנת ה-30 עשו גם אירוע נוסף. אחרי הטקס עברו לאולם במתנ"ס של המועצה והיה שם משהו נוסף עם ארוחת צהריים למשפחות. צריך לחשוב על משהו שייתן עוד תוכן. אולי יום עיון, אולי סיור, משהו שייתן עומק ובעיקר לחיילים של היום. גם החברים כבר לא נהיים צעירים. אחד הדברים המדהימים פה זה שזה אחד המקומות היחידים שאני מכיר שיש בהם עדיין באמת 'חברים לנשק'. המושג הזה, שהוא כבר נשמע קצת ארכאי, כאילו מדברים עליו מתקופת תש"ח – פה הוא חי וקיים. אני מניח שבציון שנת ה-50 יצטרכו לעשות משהו שישלב את החברים לנשק, כי הם בעצם נושאי הלפיד. החברות הזו מרגשת והיא גם פשוט תופעה מדהימה".
