כבר יותר מארבעה עשורים שהם מגיעים לשם. בכל שנה, ביום שישי שלפני ראש השנה, נפגשים החברים מפלוגת המסלול נובמבר 1981 של גדוד 890 בחלקה הצבאית בבית העלמין בכפר יהושע וזוכרים את חברם לפלוגה, עודד יזרעאלי ז"ל, שנפל בלבנון ב-13 בספטמבר 1982, כשהיה בן 19 בלבד.
גם ביום שישי האחרון, 4 בספטמבר, הם היו שם. לצד חבריו מהצנחנים הגיעה גם תמר קנולר, שהייתה חברתו של עודד באותם ימים. על פלוגת המסלול פיקד אז ניר ברקת, לימים איש עסקים והיום שר הכלכלה, שהשנה לא הגיע לאזכרה.
מעל קברו של יזרעאלי ז"ל נשאה דברים, כמו בכל שנה, תמר קנולר, שהזיכרון של עודד והכאב על לכתו עדיין איתה. "לעודד היקר, 44 שנים שאתה כבר לא איתנו… 44 שנים של געגועים, של תחנות בחיים, של זיכרונות שלא נמחקים", אמרה תמר באזכרה, "אני עדיין זוכרת את החיוך שלך, את הכימיה המיוחדת שהייתה רק שלך ואת הדרך שבה ידעת להשאיר חותם בלב של כל מי שהכיר אותך. ינואר – חודש המזל, חודש יום ההולדת שלך. קשה לעכל שבכול שנה בחודש זה מחפשת להגיד מזל טוב למישהו שאולי יהיה דומה לך. אני עדיין מוצאת את עצמי חושבת עליך ותוהה – אולי יום אחד יגיע מלאך כמוך, בדיוק כפי שאני זוכרת אותנו".
בהמשך דיברה תמר גם על כל מי שממשיך להגיע, שנה אחר שנה, כדי לזכור את עודד. "והנה, אנחנו עומדים כאן היום, אחרי כל כך הרבה שנים", המשיכה ואמרה בהתרגשות, "ועדיין יש כאן כל כך הרבה חברים, אנשים שאהבו אותך, ואנחנו – המשפחה – שממשיכים לשאת אותך איתנו. כי אתה היית מיוחד. מיוחד בדרך שאי אפשר להסביר במילים. אדם שכולם אהבו וגם אחרי 44 שנים – עדיין רוצים לאהוב, לזכור ולהרגיש קרובים אליו. תודה על מה שהשארת אחריך. תודה על המורשת הגדולה, על הזיכרונות, על האהבה ועל החותם שהשארת בלבבות של כולנו. הזמן אולי עבר, החיים המשיכו, אבל יש אנשים שהזמן פשוט לא מצליח לקחת מאיתנו. ואתה אחד מהם".
את דבריה סיימה בפנייה אישית לעודד: "אני עדיין מזילה דמעה בכל פעם שאני נזכרת בך. כנראה שככה זה כשמישהו היה באמת משמעותי. עודד, תישאר תמיד נצור בליבי. אהיה איתך בזיכרונות, בחיוך, ברגעים הקטנים ובגעגועים הגדולים. אוהבת ומתגעגעת, תמיד".
משה אחרק, הרס"פ של הפלוגה, שנפצע קשה במלחמה, הוא אחד החברים שמגיעים לאזכרה שנה אחרי שנה. בשיחה עם אתר 'האדומה' הוא סיפר על עודד יזרעאלי ז"ל: "עודד היה חמד של בחור. מקסים, מתוק, ביישן, צנוע ושקט. אחד הדברים שאני זוכר ממנו מרגש אותי כל פעם מחדש. במהלך המלחמה נפצעתי מכדור בראש והייתי תקופה ארוכה בבית החולים, קודם ברמב"ם ואחר כך בבית לוינשטיין. בגלל הפציעה נוצר גם קושי בבית, במושב תנובות. הייתה לנו רפת גדולה והיה צריך להמשיך לטפל במשק. ניר ברקת היה שולח בכל פעם כמה חבר'ה מהפלוגה שיעזרו ברפת, בשדות ובכל מה שהיה צריך. באחד מימי ראשון הייתי בבית לסוף שבוע וחיכיתי שהאמבולנס ייקח אותי בחזרה לבית לוינשטיין. פתאום ראיתי את עודד מגיע. אחי שאל אותו: 'מה אתה עושה כאן?', והוא אמר: 'באתי לעבוד במשק, לעבוד במה שצריך'. אחי אמר לו: 'עודד מותק, אל תדאג, אתה יכול לנסוע הביתה. אנחנו נגיד שהיית פה, לך תנוח בחופש'. אבל עודד לא הסכים. הוא אמר: 'מה פתאום? תביא לי איזו עבודה, אפילו לשטוף משהו, כלים, בית, מה שצריך'. זה היה עודד. איזה מלאך. כל כך צנוע, כל כך ביישן, כל כך חמד של בן אדם".
על היום שבו קיבל את הבשורה על נפילתו סיפר אחרק: "הייתי בבית לוינשטיין והחדר שלי תמיד היה מלא בחברים מהצבא, מהמושב ומכל מיני מקומות. פתאום שמתי לב שלאט-לאט כולם מתחילים לצאת מהחדר. לא הבנתי מה קורה. ואז אמא שלי נכנסה, הסתכלה עליי ואמרה: 'אני צריכה לספר לך משהו'. שאלתי: 'מה קרה?' והיא אמרה לי: 'עודד נהרג'. הייתי בשוק. הייתי בהלם. עוד הייתי בכיסא גלגלים וגררתי את עצמי עד סוף המסדרון ופשוט פרצתי בבכי. זה היה כל כך עצוב. כל כך עצוב וכל כך מיותר".
קראו עוד:
חמאם אל מליח: הסיפור המלא על הקמת בסיס הצנחנים שהפך ל'גיהינום' של הטירונים
סנור שלא הכרתם: כך נראה הבא"ח המיתולוגי של הצנחנים ב-1992
אגדת ג'בל – הסיפור המלא: כך הפך חיים עוזיהו לרס"ר המיתולוגי של חטיבת הצנחנים
טרזן (דוד בן עוזיאל) חוזר לבא"ח הראשון של הצנחנים: סיפור הקמת מחנה א-רם
מג"ד 890 תחת אש תופת: הלוחם אבי רוק משחזר את ההיתקלות בואדי אל פארש
עיצב וחינך לוחמים ומפקדים: השנים של רס"ב יעקב אדרי כרס"ר גדוד 890
