20 שנה אחרי שנפל אחיו הקטן, שלומי בוכריס ז"ל, במלחמת לבנון השנייה, קיקי בוכריס עדיין זוכר היטב את התחושה שליוותה אותו באותו יום: פחד מהול במועקה כבדה, מעין ידיעה פנימית שמשהו רע עומד לקרות. שלומי ז"ל נפל ב-6 באוגוסט 2006, סמוך לכניסה לבית העלמין כפר גלעדי-תל חי, כשקטיושה פגעה בקבוצת לוחמי מילואים שהמתינו לכניסה ללבנון. הוא היה אחד מ-12 החיילים והקצינים מגדוד 9255 של חטיבה 226 – צנחנים במילואים, שנהרגו באירוע שנצרב בזיכרון הלאומי כאסון כפר גלעדי, אחד האירועים הקשים והכואבים של המלחמה.
קיץ 2026. בבית משפחת בוכריס, במושב הפסטורלי שדה יצחק שבמועצה האזורית מנשה, ההורים שרה ורפאל, האחים קיקי ורמי והאחות ענבל חיים יום-יום עם החלל שהותיר אחריו הבן והאח שלא חזר מאותה מלחמה.
"כבר 20 שנה חלפו. זה עבר ממש מהר. אני מרגיש כאילו זה היה לפני שנה", אמר קיקי, האח הבכור במשפחה, "החיסרון שלו מלווה אותנו כל הזמן. אני מזכיר אותו הרבה, מדבר עליו ומשתף. הוא נמצא איתי כל הזמן. במשפחה אנחנו תמיד מדברים על ההחמצה הגדולה ואומרים: 'אילו היו לו ילדים'. הוא נפל בגיל 26, בלי שהספיק להקים משפחה".
אהב את החיים
שלומי בוכריס נולד בשנת 1970 בעפולה, ילד שלישי להוריו. כשהיה בן שנה משפחתו עברה להתגורר במושב שדה יצחק והקימה משק חקלאי. הוא למד בבית הספר היסודי 'כרכור' והמשיך את לימודיו בחטיבת הביניים ובבית הספר התיכון הטכנולוגי במועצה האזורית מנשה. בינואר 1989 התגייס לגדוד 50 של חטיבת הנח"ל ובמסגרת שירותו הצטרף לגרעין 'עורב' בקיבוץ אדמית שבגליל המערבי. אחרי שירות החובה בצה"ל הצטרף להוריו ולאחיו בעבודה במשק.
"שלומי היה אדם חייכן, שאהב לעזור לזולת ואהב לטייל. הוא טייל המון בארץ ובחו"ל", סיפר קיקי, "היה לו כובע אוסטרלי שאיתו טייל. שלומי טרף את החיים. הוא היה איש של חברים. הוא גר בבית הקטן בחצר המשק של ההורים וכשהיו משחקי כדורגל כל החברים היו באים אליו. הוא היה מנפנף במנגל ורואה את המשחק דרך החלון. הילדים שלי, שהיו אז קטנים, היו חלק מהחבר'ה שלו. הם אהבו להיות איתו. שלומי היה אוהד של מכבי חיפה ואפילו נקשר לאור שחר, הבן של הבעלים יעקב שחר".
מה היה תפקידו של שלומי במשק?
"בשנות ה-90 ובתחילת שנות ה-2000 היינו חקלאים מאוד גדולים, עד שיום אחד אמרתי לשלומי: 'אתה רוצה להיות שותף? אם כן, אתה לא יכול כל הזמן לנסוע לטיולים בזמן שאנחנו מפתחים את העסק'. אז הוא אמר לי שמעניין אותו לעסוק בדגי נוי. הוא למד על דגי נוי והביא דגים מהאמזונס וניסה להרבות אותם כאן. הוא עשה שמיניות באוויר כדי להצליח וביום שבו נהרג הייתה לו השרצה ראשונה – השרצה שהוא לא זכה לראות".
ביום רביעי, 12 ביולי 2006 תקפו מחבלי חזבאללה שני כלי רכב ממוגנים של צה"ל על גדר המערכת בין זרעית לשתולה. שלושה חיילים נפצעו קשה, חמישה חיילים נהרגו ורס"ל אהוד גולדווסר וסמ"ר אלדד רגב זכרם לברכה נחטפו. זה היה האירוע שפתח למעשה את מלחמת לבנון השנייה.
"כשהמלחמה פרצה, כל המשפחה הייתה באילת מלבד שלומי, שנשאר במשק עם הפועלים", סיפר קיקי, "כבר באותו היום שלומי התקשר לרמי וביקש ממנו לחזור הביתה, כי הוא צריך לקבל צו 8. הוא שיגע אותו לחזור, ודווקא רמי, שהוא גם צנחן, קיבל צו 8 לפניו. לבסוף שלומי גם קיבל צו 8 ובאותו היום שהוא יצא למילואים הוא קם כבר בחמש-שש בבוקר. אצלנו בעדות המזרח יש מנהג שכשהבן יוצא לצבא, אמא שופכת אחריו מים ואין דבר כזה ללכת בלי להגיד לאמא שלום. באותו בוקר הוא אמר לי שהוא הולך להעיר את אמא. אמרתי לו: 'עזוב, אמא ישנה, לך'. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו וזו הייתה גם הפעם הראשונה שאמא לא שפכה מים אחריו. היא לא הספיקה לראות אותו. רק אני ראיתי אותו לפני שיצא למילואים".
היום שהכול השתנה
ביום ראשון, 6 באוגוסט 2006, הגיעו קצינים וחיילים מגדוד 9255 של חטיבה 226 לרחבת החנייה של בית העלמין בכפר גלעדי, שנמצאת סמוך לשער הכניסה לקיבוץ, ונערכו לכניסה לשטח לבנון. סביב השעה 12:00 ירה חזבאללה מטח של קטיושות לאזור כפר גלעדי. אחת הקטיושות נפלה בשטח הכינוס של הגדוד והתוצאה הייתה קשה מאוד – 15 חיילים נפצעו ו-12 חיילים וקצינים מ-9255 נהרגו: רס"ר שלומי בוכריס, רב-סרן אליהו אלקריף, סגן שמואל חלפון, סגן יוסי קרקש, רב-סמל ראשון דניאל בן דוד, רב-סמל מוטי בוטבול, רב-סמל זיו בלאלי, רב-סמל מריאן ברקוביץ, רב-סמל רועי יעיש, סמל-ראשון יהודה ברוך גרינפלד, סמל-ראשון שי שאול מיכלביץ' וסמל גריגורי אהרונוב זכרם לברכה.
"בבוקר של יום האסון הייתי עם המשאית של המשק במחנה 80", החל קיקי לשחזר את היום שבו השמים נפלו, "בערך חצי שעה לפני ששלומי נהרג הוא דיבר איתי בנייד וביקש ממני לדאוג לדגים ושלא אשכח להחליף מים. סביב השעה 12:10 שמעתי בחדשות שהיה אירוע בכפר גלעדי. ידעתי שהוא שם. חזרתי מהר הביתה, למושב, הדלקתי טלוויזיה, והתמונה ששודרה הייתה של נעליים אדומות עם דם, מונחות על החומה של בית העלמין. צלצלתי לנייד שלו שוב ושוב, אבל הוא לא ענה. ניסיתי עוד כמה פעמים, אבל כלום, ואז התחילה אצלי הרגשה לא טובה. הרגשתי שהוא נהרג".
ההורים ידעו ששלומי בכפר גלעדי?
"אמרתי להם, אבל אבא שלי אמר: 'מה פתאום, שלומי גדול, אף אחד לא יכול עליו'. דיווחו שיש הרבה פצועים, אז התחלתי לחפש אותו. התקשרתי לחברים ולבתי חולים. הייתה לי הרגשה לא טובה, עד שמישהו ממושב לידינו צלצל אליי ואמר לי: 'הבן של' פצוע הוא נמצא ברמב"ם. מה עם שלומי? הוא ראה שהעלו אותו למסוק, מה קורה איתו?'. שלחתי מישהו לחפש אותו בבית החולים רמב"ם אבל לא מצאו אותו שם. התקשרתי לקצין העיר ושם אמרו לי שיבררו. אחרי כמה שעות הגיעה מונית ונעצרה ליד הבית של ההורים. ממנה יצאו המודיעים".
יכול לשחזר את הרגע הקשה הזה?
"כשהמודיעים נכנסו לבית כעסתי מאוד על קצין הנפגעים. הייתי באותם רגעים מתוסכל מאוד מכך שקצין העיר לא נתן לי תשובות כי מהשעה 12:30 התחלתי לחפש אותו ורק לקראת שש בערב הודיעו לנו. ברגע שהם הודיעו ששלומי נהרג אבא התיישב על הרצפה ותפס את הראש. אמא בשנייה הראשונה לא עיכלה את זה, כי בדיוק הייתה גם אזעקה. לקחתי את הרופא ואת קציני הנפגעים לממ"ד. אני לא זוכר בדיוק מה היה שם, אבל אחרי זה חזרתי ומצאתי את אמא שלי על הרצפה צורחת".
מה אתה זוכר מהלוויה?
"שלומי הוא חלל צה"ל הראשון של המושב ולכן בצבא רצו לקבור אותו בבית עלמין צבאי. התעקשנו לקבור אותו במושב, במקום שהוא אהב. בצבא אמרו לנו שלא יהיה פה טקס בימי הזיכרון. ענינו לצבא שאנחנו נדאג להכול וככה אנחנו עושים כבר 20 שנה. מגיע רב צבאי ומגיעים בני המשפחה, החברים שלו ושוטרים מתחנת באקה אל-גרבייה. יש חלקה צבאית בבית העלמין של המושב עם קבר בודד של שלומי. מהלוויה אני זוכר את הילדים שלי עם הילדים של אחי הולכים אחרי הקומנדקר הצבאי".
מה אתם יודעים על מה שקרה באירוע?
"שלומי ועוד שני חברים מהפלוגה שלו ישבו על סלע ליד החומה הצפונית של בית העלמין בכפר גלעדי. בגדוד שירת יחד עם שלומי קרוב משפחה רחוק שלנו, יוסי קרקש ז"ל, והוא קרא לשלומי לבוא לשבת איתם לקפה. שלומי קם מהסלע שעליו ישב והלך לשבת עם קרקש וכל החבר'ה שלו. הקטיושה נפלה במרכז של החבורה ששתה קפה. כל ה-12 שישבו שם נהרגו. החברים של שלומי, שנשארו לשבת על הסלע ניצלו".
הזיכרון שנשאר חי
במשפחת בוכריס כבר הכירו את השכול מקרוב. שלומי בוכריס ז"ל נקרא על שם דודו, שלמה בוכריס ז"ל, אחיו של אביו, שנפל במלחמת ששת הימים מפגיעת טיל. השם שניתן לו מתוך זיכרון וכאב הפך שנים אחר כך לכאב נוסף במשפחה.
קיקי: "אבא היום עם דמנציה, אבל לפני שחלה הוא היה הולך פעמיים ביום לבית העלמין. היה מנקה את הקבר, משקה את הצמחים וכשהיה יורד גשם הוא היה לוקח ניילון ומכסה את הקבר. מאז ששלומי נהרג אבא לא יצא לאירועים. למסיבת בר המצווה של הבן שלי הוא בקושי הסכים לבוא. הצער הביא אותו למצב שבו הוא נמצא היום. יש באזור בית ספר לילדים עם צרכים מיוחדים ואבא היה מגיע לשם ומספר על שלומי ובימי הזיכרון התלמידים היו מגיעים אלינו הביתה. לאחרונה התחיל לעבוד אצלי בעסק בחור צעיר, שבשיחה הראשונה איתו הוא התחיל להגיד לי שהשם בוכריס מוכר לו מאוד. אחרי שחשב קצת, הוא נזכר מאיפה הוא מכיר את השם והתחיל לספר לי שכתלמיד בבית הספר, אבא היה מגיע אליהם ומרצה על שלומי. בגלל אותן הרצאות, הוא רצה ללכת לשירות ביחידה קרבית. אמא, בכל יום ראשון בשעה 12 בצהריים עולה על הקלנועית שלה ונוסעת לקבר. פעם בשנה היא גם נוסעת לטקס באנדרטת הצנחנים בתל נוף. בימי הזיכרון החברים שלו באים. כול שנה יש לנו מחשבה שהם יפסיקו לבוא, אבל כבר 20 שנה שהם באים ולא שוכחים".
מתי אתם הכי מתגעגעים אליו?
"חגים, אירועים משפחתיים, שמחות וכשנולדו הנכדים. כל הנכדים יודעים מי זה שלומי. חבל שהוא לא זכה להכיר אותם. הוא נוכח כל יום בחיים שלנו. הבית של שלומי נשאר הבית של שלומי. במשך שנים זה היה כמו מוזיאון לזכרו. כל הציוד שלו היה שם. את הדגים נאלצתי לחסל כי כל הידע היה אצלו, וגם היה לי קשה מאוד. אבא שלי ואחי לא רצו להתמודד עם זה".
איך התמודדתם כל השנים?
"כשאבא חגג יום הולדת 60 קנינו לו במתנה אופנוע, אבל הוא החליט שזה האופנוע של שלומי. הטנדר ששלומי נסע בו הפך לטנדר של שלומי. כל דבר זה שלומי. תמיד שלומי היה בראש שלו, תמיד הוא דיבר עליו. כשאח של אבא שלי נהרג, אבא שלו, כלומר סבא שלי, נכנס למיטה ולא יצא ממנה עד שנפטר בגיל 100. אבא שלי אמר פעם משפט חכם: 'כשאחי נהרג לא הצלחתי להבין איך ההורים שלי התאבלו עליו'. יום אחד הדוד שלי מעפולה, ניסים, התקשר אליי ואמר לי: 'אתה זוכר איך סבא היה? תוציאו את אבא מהמיטה'. אחד הדברים שאבא שלי אהב זה עזים. אז קנינו לו בהתחלה 20 עזים, רק כדי שיקום מהמיטה. הוא קם מהמיטה והיה עם העזים, ואז הקמנו דיר מקצועי. גם הדיר הפך להיות הדיר של שלומי. אצלו פשוט הכול נהיה של שלומי: העצים של שלומי, הגינה של שלומי, הבריכה – הכול זה שלומי. אצלי נפילתו של שלומי היא כאב שאני נושא כל הזמן, כי במשפחה אני ראיתי אותו אחרון ואני גם דיברתי איתו אחרון".
מה חשוב לכם שיזכרו מאסון כפר גלעדי?
"הייתי רוצה שבבתי הספר ילמדו על האסון הנורא הזה, שצעירים יכירו מה קרה שם ויכירו את 12 הנופלים. זה אסון שצריך לדבר עליו יותר".
קראו עוד:
אגדת ג'בל – הסיפור המלא: כך הפך חיים עוזיהו לרס"ר המיתולוגי של חטיבת הצנחנים
"אומץ איננו היעדר פחד": הנאום הערכי של מג"ד 101 ללוחמי מחזור אוגוסט 2025
הכי סמלי שיש: טקס חילופי מג"ד 890 נערך באנדרטת אוגדת הפלדה (וידאו)
חמאם אל מליח: הסיפור המלא על הקמת בסיס הצנחנים שהפך ל'גיהינום' של הטירונים
