כשהצנחן סורין הרשקו מדבר על הדרך שלו, הוא לא משתמש במילים גדולות. הלוחם מפלוגת המסייעת של גדוד 890, שנפצע באורח אנוש במבצע אנטבה בשנת 1976 ומתמודד מאז עם נכות קשה, פעל במשך עשרות השנים האחרונות למען שילוב אנשים עם מוגבלות בחברה, בקהילה ובטבע.
אבל מאחורי הסיפור המוכר של אנטבה נמצא גם הילד שעלה מרומניה, הגיע לארץ בלי לדעת מילה בעברית ורק רצה להרגיש שייך. להיות חלק. להיות ישראלי. כשהוא חוזר לימים הראשונים בצנחנים, למסלול הקשה, למדים ולכומתה האדומה, הרשקו מספר על המקום שבו הרגיש בפעם הראשונה שהוא באמת שייך לכאן. מבחינתו, זה גם הסיפור של מה זה להיות צנחן.
"עליתי לארץ בגיל 12, כלומר שש שנים לפני הגיוס. גרנו כמה שנים בראשון לציון ואחר כך כמה שנים בנהריה. התגייסתי לצה"ל כשגרנו בנהריה", סיפר הרשקו. "הגעתי לארץ בלי לדעת מילה בעברית. הכניסו אותי לבית ספר בסוף כיתה ו', ממש לפני החופש הגדול, בלי אולפן, בלי ללמד אותי עברית, בלי שום עזרה אחרת. לך לבית ספר ותסתדר. בבית הספר פגשתי כמה תלמידים שדיברו במקרה רומנית, אז התחברתי אליהם כדי שיהיה לי מישהו לתקשר איתו, תוך כדי שאני מנסה כמה שיותר מהר לקלוט את השפה ולהשתלב. זה לא היה קל, במיוחד בשביל ילד".
גם אחרי שכבר למד עברית, הרשקו עדיין לא הרגיש לגמרי שייך. "אחרי שעברנו לנהריה התחלתי ללמוד בתיכון. אמנם כבר דיברתי עברית, אבל להגיד שהרגשתי ישראלי? לא", המשיך לספר. "עדיין הייתי עם מבטא זר חזק, לא ממש אחד מהחבר'ה הוותיקים. במיוחד בנהריה, שזו אוכלוסייה ייקית ותיקה כזאת. לא הרגשתי שייך".
אז איך מתוך התחושה הזאת הגעת דווקא לצנחנים?
"בתקופה שלי ידענו שמתגייסים והולכים עכשיו לשרת שלוש שנים, אבל בדיוק מה עושים בצבא? לא ידענו, לא דיברנו על זה. זה לא כמו היום, שכל אחד שהולך לצבא כבר מכיר ויודע בדיוק איזה יחידות יש, מה מאפיין כל יחידה, מה היתרונות של כל יחידה, מה חסר ולמה מומלץ. אני לפני הגיוס ידעתי שיש כל מיני ג'ובניקים, כל מיני תפקידים קלים כאלה, ויש צנחנים. ידעתי אז שזו יחידה קרבית, יחידה לוחמת. ידעתי רק צנחנים. שמעתי גם על סיירת מטכ"ל, אבל חוץ מזה לא ידעתי שיש יחידות אחרות. שוב פעם, בשנת 1973 לא היו דובדבן ומגלן ואני יודע מה. היה גולני, אבל צנחנים, לפחות כלפי חוץ, נחשבו אז ליחידה אליטיסטית. הרגשתי שאני רוצה להיות ישראלי. אני רוצה להשתלב בחברה הזאת. אז אמרתי לעצמי, אם אני רוצה להיות ישראלי אני צריך להיות צנחן".
וצדקת?
"הרגשתי שהיה לי כושר טוב, הרגשתי מספיק חזק והרגשתי שיש לי יכולת להתמודד. לא ידעתי בדיוק מה מצפה לי, אבל הרגשתי שבצנחנים אני אוכל להתמודד עם הקשיים. והיה לי בראש: אוקיי, אני אעבור מסלול קשה, אבל זה ייתן את הגיבוש ואת הפוש הסופי להפוך להיות ישראלי. אחרי שלוש שנים בצנחנים אני יכול להגיד שצדקתי במאה אחוז. כי באמת, מהרגע שנכנסתי לפלוגה שלי, פלוגת מסלול אוגוסט 1973 של גדוד 890, הפכתי להיות אחד מהחבר'ה, אחד מכולם. בצנחנים זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי ישראלי בכל מובן המילה, בתוך החברה הישראלית".
איך זה התבטא?
"הייתי יוצא הביתה לחופשות עם הרבה גאווה. הייתי יורד בתחנת רכבת בנהריה ומשם היה אוטובוס להגיע הביתה, כמה תחנות. הרבה פעמים העדפתי ללכת ברגל עם המדים, לעבור את העיר עם מדי א' של הצנחנים, הכומתה האדומה והכנפיים. באמת הרגשתי גאווה גדולה. הייתי פוגש בדרך כל מיני אנשים מוכרים, וכולם לחצו לי את הידיים וכולם אמרו 'כל הכבוד'. זו הייתה גאווה גדולה".
בסוף, מה זה להיות צנחן?
"כשבחור צעיר שואל אותי היום איפה לשרת או מה לעשות, אני תמיד אומר: יחידה קרבית. אני מציין שזה קשה, שזו עבודה קשה ושהתנאים קשים, אבל יש בזה יתרון אחד – מסיימים את השירות עם חברים לכל החיים. סיימתי את השירות הצבאי שלי כשאני יודע שאם במהלך השנים מתישהו אצטרך עזרה, החברים מהצנחנים יבואו לעזרתי, ולחילופין אני אעזור. נשארנו מגובשים. אמנם אני לא הייתי במילואים אחר כך, לא יצא לי במסגרת הזאת, אבל גם עם החבר'ה האלה שהייתי איתם שלוש שנים, אנחנו היום 50 שנה אחרי ועדיין בקשר. לא עם כולם, נכון, אבל עם חלק גדול. אנחנו שומרים על הקשר ואנחנו נהנים להיפגש. זה מה זה להיות צנחן".
קראו עוד:
חמאם אל מליח: הסיפור המלא על הקמת בסיס הצנחנים שהפך ל'גיהינום' של הטירונים
סנור שלא הכרתם: כך נראה הבא"ח המיתולוגי של הצנחנים ב-1992
אגדת ג'בל – הסיפור המלא: כך הפך חיים עוזיהו לרס"ר המיתולוגי של חטיבת הצנחנים
טרזן (דוד בן עוזיאל) חוזר לבא"ח הראשון של הצנחנים: סיפור הקמת מחנה א-רם
מג"ד 890 תחת אש תופת: הלוחם אבי רוק משחזר את ההיתקלות בואדי אל פארש
עיצב וחינך לוחמים ומפקדים: השנים של רס"ב יעקב אדרי כרס"ר גדוד 890
