שי שמואל היה מפקד מחלקה בפלוגת מאי 1976 של גדוד 890, שאיבדה 44 ממפקדיה ומלוחמיה בהתרסקות המסוק בבקעת הירדן, באירוע המוכר כאסון הנ"ד. שמואל היה אמור להיות על המסוק עם חייליו, אך שלושה חודשים לפני התרגיל החטיבתי הודח מתפקידו ועזב את הפלוגה. מה שנתפס בעיניו אז כמכה קשה, התברר בדיעבד כדבר שהציל את חייו.
במשך קרוב ל-50 שנה הוא כמעט לא דיבר על מה שקרה: על ההדחה, על החברים שנותרו מאחור, על הבוקר שבו נודע לו על ממדי האסון ועל השאלה שליוותה אותו מאז – מדוע דווקא הוא נשאר בחיים. עכשיו, לראשונה, שמואל פותח את הכול ומחזיר את הגלגל לאחור: אל הימים שקדמו לאסון, אל הרגע שבו השתנה מסלול חייו ואל המשא שהוא נושא עמו מאז ליל 10 במאי 1977.
הדרך לגדוד 890
שמואל, היום בן 70, נולד וגדל בקריית טבעון להורים ניצולי שואה – אמו אליזה שרדה את מחנה ההשמדה אושוויץ ואביו יצחק את מחנה ההשמדה דכאו. הוא אחיו הצעיר של ישראל.
את שירותו הצבאי החל בינואר 1974 בקורס טיס, שממנו הודח כעבור שנה. הוא עבר לסיירת מטכ"ל וכעבור מספר חודשים הגיע לחטיבת הצנחנים. במסגרתה עבר קורס מ"כים והוצב בסנור, הבא"ח של הצנחנים באותם ימים, כמפקד כיתה בפלוגת המסלול של אוגוסט 1975. אחרי חודש וחצי בלבד כמ"כ יצא לבה"ד 1, סיים קורס קציני חי"ר וחזר לסנור – הפעם כמפקד מחלקה בפלוגת המסלול מאי 1976 של גדוד 890.
"המסלול הצבאי שלי הגיע מהרצון להיות לוחם. זו הייתה תקופה שהאמנו שצריך לתת ולהשקיע", סיפר שמואל, "אחרי שסיימתי קורס קצינים שובצתי בגדוד 890. המג"ד נחמיה תמרי זימן אותי ועוד שני קצינים – יובל צוקרמן ושלמה ליבוביץ. הוא אמר לנו שהוא מגייס לגדוד צעירים בגיל גיוס מכל מיני מקומות בארץ, בין השאר ממה שנקרא היום 'ישראל השנייה' ומקים פלוגה מיוחדת. הוא רצה לוודא שאנחנו מתאימים לרעיון שלו. הוא ראיין כל אחד מאיתנו בנפרד. אני התחברתי לזה מאוד וככה הגעתי לפלוגת מאי 76'".
עם הצטרפותו של שמואל לפלוגת מאי 76' הוא נפגש עם המ"פ דודו כוכבי ושובץ כמפקד מחלקה 2. במהלך חודש מאי הגיעו הטירונים לסנור, שובצו בגדודים והחלו את הטירונות. "פגשתי קבוצה של צעירים שהייתה מוכנה לתת את הנשמה ואת הדם שלהם כדי להיות לוחמים", נזכר שמואל, "לא הייתה בקבוצה הזו לא ארץ ישראל הראשונה, השנייה, השלישית או החמישית. היו במחלקה שלי חיילים שקמו ועשו את העבודה כדי להיות חיילים טובים. הם לא ניקו את האבנים לפני שהם עשו פזצט"א. לא היה שם פינוק. הם לא שאלו למה הדייסה לא בטמפרטורה מתאימה כשהם באו לארוחת בוקר והם גם לא התלוננו כשבישלתי להם במוצב שעועית שלא השריתי כמו שצריך והם היו צריכים לטחון אותה עם השיניים כדי שיוכלו לאכול אותה. הם לא התלוננו. אני עד היום אומר שהם היו החיילים היותר טובים שהכרתי".
שמואל מתאר את המחלקה כקבוצה מגובשת, שלא הייתה בנויה סביב דמות אחת בולטת במיוחד: "לכל אחד מהחיילים היה אופי מיוחד. לא היה איזשהו כוכב כזה או אחר. זו אחת הסיבות שגם היום, 50 שנה אחרי, החברות בין אלה שנותרו היא כל כך עמוקה, כי כל אחד הוא שונה ועם אופי ייחודי משלו. אהבתי אותם כאילו הם הילדים שלי".
הקשר עם החיילים
פלוגת מאי 1976 של גדוד 890 סיימה את שלב הטירונות, המשיכה לאימון המתקדם ולקורס הצניחה, ובהמשך המסלול, בחורף 1976-1977, עלתה לגדוד, הצטרפה לתעסוקה מבצעית בצפון ונשלחה לתפוס את המוצבים בהר החרמון.
אחרי תשעה חודשים שבהם פיקד שמואל על מחלקה 2, הקשר בינו לבין חייליו כבר היה הרבה מעבר ליחסים שבין מפקד לפקודיו. הוא היה מוכן לעשות עבורם הכול והם מצדם היו מוכנים ללכת אחריו באש ובמים. "זה היה ברמה של 'מה שתגיד אנחנו עושים'", סיפר, "לא היה לי סירוב פקודה אחד. יותר מזה, כשאני גמרתי קורס קצינים נדרתי נדר, ביני לבין עצמי, שאם חייל יסרב לי פקודה אני מוריד את הדרגות והולך להיות חייל פשוט".
ואז, דווקא בשלב הזה, התרחש דבר בלתי צפוי: שמואל הודח מהפיקוד על המחלקה בידי מג"ד 890 באותם ימים, סא"ל עופר כהן.
"אני עם המחלקה שלי החזקנו את המוצב שהיה אז מול הרכבל העליון", שיחזר את אותם ימים, "היום הוא כבר לא קיים, אבל בשנות ה-70, ארבע שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים, עוד היה שם מוצב וגם ליד הרכבל הקטן היה מוצב. כשהיינו שם, שלושה חודשים לפני התרגיל, המג"ד הדיח אותי. בוא נאמר, לא הייתי בסדר. הדיח אותי לגמרי בצדק ואני מעדיף לא לפרט מעבר. ביום שעזבתי, אני באמת לא יודע איזה כוחות היו לי, לקחתי את התרמיל שלי ויצאתי מהמוצב. הייתה שם תמונה סוריאליסטית שאני עוזב, אחריי הולך כוכבי ומבקש שאשאר ואחריו גם אחד החיילים. הוא פשוט לקח את הדברים שלו ויצא אחריי. אותו חייל אמר שאם אני עוזב אין לו מה לחפש בפלוגה והוא עזב יחד איתי. הפרידה מהם הייתה קשה".
אחרי שהודח מפלוגת מאי 76', הגיע שמואל למחנה בית ליד לריאיון אצל מח"ט הצנחנים, אל"ם עמוס ירון, בנוגע להמשך שירותו בחטיבה. באותה פגישה ביקש לעבור לגדוד 450 ולשמש שם כמפקד. "ביקשתי לעבור ל-450, כי שם החיילים שלי מפלוגת מאי 76' יחזרו אליי. הם היו אמורים לסיים את המסלול ואז להגיע לקורס מ"כים ב-450. אחרי שהם היו מסיימים את הקורס אני כבר הייתי משתחרר", הסביר.
שמואל הגיע לבסיס גדוד 450, ששכן בסמוך לכרמיאל והתקבל לסגל הגדוד על ידי המג"ד באותם ימים, דוד אגמון. שם המתין בציפייה גדולה לפתיחת קורס המ"כים, שאליו היו אמורים להגיע גם חייליו מפלוגת מאי 76' של גדוד 890.
הלילה ששינה הכול
בתחילת מאי 1977 נערכה חטיבת הצנחנים הסדירה לתרגיל גדול בבקעת הירדן, בשילוב חיל האוויר. בליל 10 במאי יצאה החטיבה לתרגיל, שכלל הטסה במסוקים, הגעה לנקודת כינוס ומשם יציאה לכיבוש מספר יעדים המדמים 'פיתות סוריות' באש חיה. אלא שעם תחילת התרגיל התרסק המסוק שעליו היו מפקדי ולוחמי פלוגת מאי 1976 של גדוד 890 וכל מי שהיה בו נהרג: 44 ממפקדי ולוחמי הפלוגה ועוד 10 אנשי חיל האוויר. האירוע נודע מאז כאסון הנ"ד.
"כשהאסון קרה הייתי בבסיס בכרמיאל", שיחזר שמואל את השעות והימים ששינו את חייו, "בבסיס אתה קצת מנותק מהחדשות. בבוקר, כמה שעות אחרי שהאסון קרה, פתאום המ"פ שלי בא ואמר לי: 'סע הביתה'. שאלתי אותו: 'למה?' והוא ענה לי: 'לך קצת לחופש'. אחרי שהצטרפתי לגדוד 450 כל הזמן דיברתי על החבר'ה ממאי 76'. כמה שהם מיוחדים וכמה אני מחכה להם שיגיעו. אנשים בבסיס פשוט פחדו להגיד לי על האסון. היו כאלה שכבר שמעו, אבל אני עוד לא שמעתי. רק בדרך חזרה, כשלקחתי טרמפ הביתה לקריית טבעון, שמעתי ברדיו שהתרסק הליקופטר, אבל עדיין לא ידעו מה ומי".
ברגע ששמואל נכנס בדלת בית הוריו, המציאות טפחה על פניו. "הגעתי לבית בטבעון, דפקתי בדלת, נכנסתי וההורים שלי הסתכלו עליי כאילו רוח רפאים נכנסה", שיחזר, "ברדיו כבר הקריאו שמות וההורים שלי הכירו את ליבוביץ וצוקרמן כי מדי פעם, כשהיינו יורדים מהחרמון, היינו עוברים דרך הבית של ההורים שלי, אוכלים, יושבים יחד וממשיכים. אמא שלי סיפרה לי שכשאמרו את השם של צוקרמן ברדיו אבא שלי הרגיש כאילו פגע בו פגז בבטן ואז פתאום הגעתי. בדרך לטבעון התחלתי לחשוד שאולי מדובר בפלוגה שלי, אבל בבית כבר היה לי לגמרי ברור שזה הם".
למחרת נסע שמואל להלווייתו של רב"ט יוסף (יוסי) פיזי, שנערכה בבית העלמין בכפר יהושע. אלה היו עבורו ימים קשים מאוד, שבהם התקשה לעכל את ממדי האסון. רק שלושה חודשים קודם לכן עוד פיקד על החיילים שכל כך אהב, וכעת נאלץ להתמודד עם הידיעה שהציפייה לפגוש אותם שוב בגדוד 450 לא תתממש. ההבנה שרובם נהרגו הייתה קשה עבורו מאוד.
"אחרי כמה ימים החבר'ה מהפלוגה שלא היו על המסוק הגיעו לקורס מ"כים", סיפר שמואל, "איך שהם הגיעו, בצורה אינטואיטיבית, לקחתי אותם ורצנו עד כלות הנשמה. בלי ציוד, בלי כלום – פשוט התחלנו לרוץ באמוק. בריצה זו הייתה הפעם הראשונה שהם צחקו מאז האסון".
צמיחה מתוך הטראומה
מספר חודשים אחרי אסון הנ"ד השתחרר שמואל משנת הקבע וכל מה שרצה זה להתרחק. הוא עשה קורס קב"טים ועבד כקב"ט על אוניות מסחר, אחר כך הוא מצא את עצמו בחוף דהב בסיני.
"אני אף פעם לא ראיתי את עצמי כמישהו שחווה טראומה", הודה שמואל, "בדיעבד הבנתי שקרה לי משהו. 30 שנה אחרי האסון הבת שלי שלחה לי ספר על פוסט טראומה. שאלתי אותה: 'למה?' אז היא ענתה לי: 'אבא, אתה לא רואה את עצמך?'. היו לי כל מיני דברים כמו התקפי חרדה. אני בכלל חשבתי שזה אולי בעיות נשימה או עם הלב. לא ידעתי שאני בפוסט טראומה".
הידיעה כי דווקא ההדחה מהפיקוד, אותה מכה מקצועית שחווה חודשים ספורים קודם לכן, היא שהותירה אותו בחיים, לא הרפתה ממנו. "המחשבה הזאת העסיקה אותי לאורך השנים. אני קורא לזה מפגש עם גורל", הוא מודה, "שנים היו לי רגשות אשם. אמרתי לאנשים: 'יש לי דוקטורט ברגשות אשם'. ייסרתי את עצמי עם השאלה למה לא הייתי איתם. למה לא הלכתי יחד איתם. הרגשתי שהייתי צריך להיות איתם. כל התקופה שלי איתם הרגשתי שאני אבא שלהם יותר מאשר שאני המפקד שלהם".
היום, כמעט 50 שנה אחרי, שמואל מסתכל על הדברים אחרת. "יש מושג שנקרא צמיחה פוסט-טראומטית, אחד המושגים החשובים ביותר", אמר, "אח שלי שאל את אבא שלי אם הוא לא רוצה לנקום על מה שעשו לו בשואה, אז הוא ענה לו: 'לא, למה אני צריך לנקום ולחשוב על המתים כשיש לי אתכם קדימה'. אני נועדתי להסתכל על החיים קדימה. זאת אומרת, זה כבר מגיע מהמקום של הייעוד. כבר 'האני' פחות חשוב. 'האני' כבר לא מעניין אותי. הייעוד זה שאני אהיה בר שימוש, זאת אומרת שישתמשו בי. זה מה שאני רוצה שיהיה. זה קרה וקורה. עכשיו אני עובד עם חבר'ה עם פוסט טראומה, יש לי קבוצה של אנשים שאני מלווה".
רוחו של כוכבי
שנים לאחר האסון החל שמואל להגיע בקביעות לאזכרות באנדרטת הנ"ד בבקעת הירדן. מתי בדיוק התחיל בכך, הוא כבר מתקשה לזכור. "אני מרגיש שיש לאזכרות ערך וזה גם חשוב", סיפר, "קודם כול, אני מגיע כדי לכבד את זכרם של החיילים שנפלו וגם לפגוש את החיילים שלי שנותרו בחיים. זה סוג של מפגש עם האנשים שהיו פעם ביחד. זה עושה טוב. אסון הנ"ד נוכח בחיים שלי, בעיקר לקראת האזכרה".
על המ"פ שלו, דודו כוכבי ז"ל, שמואל מתקשה לדבר בלשון עבר. "כוכבי הוא אחד האנשים. קשה לי לדבר עליו בלשון עבר. אני יכול לדבר על כוכבי רק בלשון הווה, כי משהו ברוח שלו יכול להיות נוכח בכל רגע ורגע. כוכבי היה עם סוג של אכפתיות לבני אדם באשר הם ועם יכולת לרדת לפרטים. מושג ההתנדבות אצלו היה נקי לגמרי. לא הייתה שם שום גבהות רוח. הוא דיבר עם כולם בגובה עיניים. מקצוען. היה בו סוג של יחס של כבוד לאנשים. קצין וג'נטלמן. כוכבי הוא מסוג הדמויות שכל מפקד בצה"ל, באשר הוא, ראוי שיאמץ את הרוח שלו. באחד הימים, כשהיינו כל הסגל יחד הייתה סיטואציה שאחד המ"מים אמר לו: 'אתה חתיאר' או משהו בסגנון הזה. ואז כוכבי הסתכל לנו ישר בעיניים וברצינות בלתי רגילה אמר: 'אני בגיל שלכם כבר הייתי, אתם בגיל שלי עוד לא הייתם'. מטבע הדברים זה משפט שקיבל משמעות אחרת אחרי האסון. כוכבי תמיד היה במקסימום שלו. לא היו לו עליות וירידות. החיילים התייחסו אליו בהערכה רבה".
הקשר בין אנשי סגל הפיקוד היה הדוק. שמואל, צוקרמן וליבוביץ חלקו את אותו האוהל והיו ביחסים חמים מאוד. "בין צוקרמן לליבוביץ היה קשר קרוב יותר", סיפר, "שניהם היו יחד בפנימייה הצבאית. שניהם היו רציניים, אכפתיים ומקצועיים. בצוקרמן הייתה יותר שובבות נעורים וליבוביץ היה רציני ומיושב יותר".
כעת, חמישים שנה אחרי האסון ששינה את חייו וגבה את חיי חבריו וחייליו, שמואל מבקש לדבר על הלקח שנשאר איתו: "הלקח מהאסון הזה הוא שצריך לקחת אחריות ולעמוד מאחוריה. אסון הנ"ד חייב לקבל מקום גדול יותר בזיכרון הציבורי, גם בגלל הכשלים שאסור לשכוח והחשיבות שבהקפדה על הנחיות שמצילות חיים וגם כדי שהציבור יזכור ויכבד את מי שנהרגו שם".
קראו עוד:
חמאם אל מליח: הסיפור המלא על הקמת בסיס הצנחנים שהפך ל'גיהינום' של הטירונים
סנור שלא הכרתם: כך נראה הבא"ח המיתולוגי של הצנחנים ב-1992
אגדת ג'בל – הסיפור המלא: כך הפך חיים עוזיהו לרס"ר המיתולוגי של חטיבת הצנחנים
טרזן (דוד בן עוזיאל) חוזר לבא"ח הראשון של הצנחנים: סיפור הקמת מחנה א-רם
מג"ד 890 תחת אש תופת: הלוחם אבי רוק משחזר את ההיתקלות בואדי אל פארש
עיצב וחינך לוחמים ומפקדים: השנים של רס"ב יעקב אדרי כרס"ר גדוד 890
